ממקור ישראל

חזרה לדף הראשי של מס"ע

 

מסד הנתונים

 

מקור ישראל – האתר הישן

כניסה למסד הנתונים

 

תוכן העניינים

מקורות הסיפורים

חיפוש בבסיס הנתונים

 

חיפוש לפי מלות מפתח

חיפוש לפי שם הסיפור


לסיפור הבא

לסיפור הקודם

סיפור מספר 444


שם הסיפור

מעשה הראש המדבר

טקסט

בימי הרב רבי ליוָא בן בצלאל מפראג היה דר בקהילתו איש עשיר גדול. רב מסחרו, ולו בן עילוי, שעודנו במבחר עלומי ¬שנותיו, בן שתים עשרה, וייף בגדלו להיות תלמיד מובהק להרב והיה לו כבן. והנה מן הסוחרים ממדינות שונות, שבאו בעסקים עם העשיר הלזה, היו שני גבירים ממרחקים שקנו תמיד סחורות למכביר על ידו והשפיעו לו רוב ריווח. ובבואם לסחור השתעשעו עם העלם העילוי כל ימי היותם שם ופעם בפעם נתנו לו מתנות, למען השיבו אליהם בקירוב דעתו; ואביו לא שת לבו לזה.

ויהי כאשר היה לבם גם [ברדיצ'בסקי העתיק בטעות גס. – י.פ.] עם הסוחר העשיר והרגילו עם העלם עצמו עד מאד, אמר אחד משני הגבירים אל הסוחר, אם יש את נפשו לתת את לבו לתקווה נעימה ואם יטה אוזן קשבת לשידוך יקר לבנו עם בת גביר גדול, שלו בת אחת יחידה מתוארת ומהודרת ומחוכמת בכל, וזולתה אין לאביה בן או בת, ולמי כל הונו ורכושו ולמי כל חמדת סגולות אוצרותיו אם לבנו, כי יבוא עמה בברית.

ובלכת הסוחר החוצה לשאול על אותו העשיר פלוני, אבי הבת, אמרו לו, כי באמת עפרות זהב לו ואין ערוך לו, ולו גם בת יחידה, ונפשו ערגה להצליח אותה בגבר, אשר בתורת יי חפצו. ועוד לא שקט רוחו וילך לדרוש בעצת יי, היא עצת הרב דמתא ומורה בנו, כי יצק מים על ידיו. וישיבהו הרב מענה לטוב, כי השידוך נכון הוא לעשותו.

ובשובו הביתה שאלוהו הסוחרים, אם חקר ודרש על העניין היטב?

וישב אותם דבר כאשר עם לבבו, ויוסף האחד להגיד: "אם כן, דע אפוא, כי אנוכי בעצמי הוא הגביר, אשר צללו אוזניך לקול תהילתו מכנף הארץ."

ולא איחרו שני הגבירים ללכת עם אבי העלם אל הרב הגדול אשר אצלו ישב החתן, ושם תקעו כף והתקשרו בקישורי חיתון כדת, ויכתבו כתבי התנאים ויקראו: "מזל טוב! מזל טוב!"

ויעשו משתה ותהי שמחה גדולה, והחתן דרש בחריפות.

ויואילו הגבירים לשבת עוד ימים אחדים והשתעשעו עם החתן. ויהי בבוא עתם ללכת לדרכם, ביקשו מאבי החתן, כי ישלח את החתן עמהם, למען ייוודע גם אל הכלה ואל אמה. ולא היה רצונו וחפץ לבבו של האב להטות אוזן קשבת לשלוח מאתו את בנו אהובו מרחק רב קודם החתונה. אך האנשים הפצירו בו מאד, והמחותן, אבי הכלה, דיבר אליו תחנונים למלאות חפצו למען אשתו ובתו יחידתו, שתראינה עין בעין את האוצר הבלום הזה. ולא יכול להקשות לבו עוד וילך לדרוש בעצת הרב, ויסכם גם לזה לשלוח את החתן שמה, כי ישב עד יגיע לשנת השלוש עשרה. ויאות אבי החתן לדבריהם ויתן להם את בנו וייפרדו בשלום.

ויצאו האנשים הנזכרים לדרכם ויביאו את העלם לארץ מרחק אל מגדל גדול, ויוליכוהו בכל חדריו, על כולמו צל כבוד חופף, וילך אנה ואנה ולא ראה כל בני בית ולא את המחותנת ולא את הכלה. הוא חשב בלבו, כי יבואו הרב וראשי העיר לכבודו ויפלפל עמהם בתורה, והנה הכל אך לשוא: דלת המגדל סגורה על מסגר. ואך האיש, אשר אמר כי הוא אבי הכלה, יצא ויבוא אליו פעמיים ושלוש בכל יום לדבר אתו. ולא יכול הנער להתאפק וישאלהו: "מה זאת, כי אינני רואה בבית מאומה?" ויחזק בידו ויוליכהו עוד לחדר לפנים מחדר, ושמה חדר קטן מואר מאד, מלא ספרים ראשונים וספרי קדמונים וגם כל ספרי האחרונים. ויאמר לו: "מה לך עוד, בני? הא לך ספרים יקרים. בהם תהגה לכל ישעך וחפצך, כאשר תאווה נפשך."

נעמוד עתה להינפש ממקרה הבן היקיר ונספר על פצעי האב, שבנו הנשגב הוא יחידי לו, אהוב וחביב, בן פורת, מחמד כל נפשו וחיי רוחו. בדאבון לב וכליון עיניים עמד יד דרך מצפה להשיג מכתב מאתו – ואין. עברו שבועות וירחים, ותקוות האב נשארה מעל ומכתב לא בא מבנו, גם בשורה לא נשמעה. דלו עיניו למרום ויבכה במר שיחו לפני הרב, פעמים אין מספר. והוא אימץ רוחו והרבה לתת תקווה לאמור, כי לנער אין דבר.

אבל לא רצה האב להשקיט רוחו והלך כמשתגע, וגם כל יודעיו וידידי ומכירי הגביר הנ"ל הרעימו והרעישו ויתלוננו על הגאון הנ"ל כי הכל בהסכמתו היתה, ואין לתאר עצבון רוח ושברון לב אבי החתן ואמו, כי חשך משחור תארם ולא נתנו שנה לעיניהם ולעפעפם תנומה וישאבו בכי דמעתם כמעיין נוזלים. אולם גם הגאון ההוא לא שקט ולא נח מהרבות בתפילה ותחנונים ותקצר נפשו בעמל הזה. ועל עצמו חרה לו מאד מאד, כי שגה כל כך ברואה, והבקיע חלוני רקיע בצום ובכי ובתפילה ובזעקה ואל לב אבי החתן הפיח תמיד רוח בטחון ועוז כי יבא הנער שלם אל ביתו בלי שום אסון ופגע רע.

ונשובה עתה לדבר בהעלם החתן היושב במגדל. בבואו אל החדר האחרון הקטן עם הספרים, אך עבר המפתן והאיש עזבהו והדלת נסגרה בעדו והנה קול קורא באזניו: "אוי ואבוי, גם אתה. חולית כמוני, אומלל אתה בבואך ולא תצא מזה חיים!"

ויחרש הנער משתאה ברעיונות מבהילים לדעת קול מי זה הוא. וישא עיניו וירא ראש אחד זקן מאד, אך ראש בלי גוויה מתחת, והוא המדבר אליו. ויוסף הראש לקרות: "מי יש לך פה? כלה, מחותנת או מחותן? איפה הם? אך אתרא דלילית מסטרא אחרא מקום טומאה הוא זה, וכל אלה אשר ראית בעיניך, אך מצודדי נפשות המה ומבלים את העולם הנמו, ואין בזה אך אפוד ותרפים."

ויוסף הראש להודיעהו: "גם אנוכי הייתי עילוי ובמבחר עלומי שנותי הכינו לפעמי רשת וילכדוני במכמרתם להיות להם פה לאלהים. כי שמות הטומאה להם מן התרפים, אשר היו לירבעם בן נבט, ובכל שמונים שנה יכרתו ראש עילוי אחד, אשר הוא בכור בן בכור, ביום הגיעו לשלוש עשרה שנה ויום אחד, ויניחו שמות הטומאה תחת לשונו, והוא יגיד להם האותיות לאחור ויחוש עתידות למו. עתה יתמו ימי שני עבודתי ואותך תחתי לקחו. וראה גם ראה, כי מנסכים יין לנסך, והנרות הרבים הדולקים בחדר הזה אך למעני המה."

נבהל ומחריד היה העלם בשמעו כל אלה. ויחגור עוז וישאל את הראש ויאמר: "אם כל אלה הודעתני, הודיעני נא, מה אעשה עתה? היש תרופה לי?"

ויען הראש ויאמר: "אין טוב בעדך, כי אם הימלט תימלט על נפשך דרך החלון הזה. ואם אינך ממלט נפשך הלילה הזה, מחר אתה מומת ועל משמרתי תעמוד אתה כמוני. אך איעצך, ויהי יי בעזרך, שבעת תדלג דרך החלון, קח אותי ממקומי על זרועותיך למען אודיעך הדרך בה תלך, כי לולא זאת, לא תלך לבטח דרכך; וגם אם יבוא אחד מהאנשים האלה אלי וישאלו אותי, אייכּה – הלא אודיע כרגע אנה ימצאוך. ואם לי אתה שומע, תעשה זאת בהשכל. והישבע נא לי כיום, כי תעשה אתי חסד בשובך אל בית אביך וקברת את ראשי בקבר ישראל ותאמר קדיש לנשמתי, ותעשה את הישר בעבור נשמתי."

ויישבע לו הנער על הדבר. ויפתח החלון, וידלג ממנו והראש הכרות עמו. וממש הגביהו עוף, ויימלט על נפשו. ואולם פחדים ביעתוהו והראש צועק בכל פעם: "עתה אנחנו פה, במקום פלוני, שא את רגליך מהרה, ברגע זה באו מצודדי נפשות לבקשך."

עתה נשובה להשתתף בצער כל אנשי העיר עם מורם ורבם, שבמסתרים בכתה נפשו לפני האדון המושיע. ויום לפני בואו קרא הקהל צום ונקהלו כל אנשי העיר, אנשים נשים וטף אל תוך בית הכנסת הנקרא הישנה והחדשה [אלטניישול]. ציווה הרב לומר ספר ראשון שבתהילים בציבור, ואמרו כולם מזמורי דוד בכוונת הלב. ואחרי סיום הספר אמר הרב: "עוד לא בא העלם, לכן מורי ורבותי אומר לכם דברי כיבושין ותוכחת מוסר."

ואמר הכל באימה ובמורא וביראת שמים, עד כי נפל פחד יי על כל אחד ואחד. ואחר כך ציוה על הקהל לומר הספר השני שבתהילים. ובסיימו את הספר הזה והביט כה וכה והעלם איננו, דרש שנית ברבים כבראשונה, ואמר הספר השלישי מתהילים בעצמו לפני התיבה פסוק בפסוק כמנהג שליח ציבור ותקע בשופר. ויהי בסיימו לתקוע נפתח חלון בית הכנסת ובא הנער ויתייצב לפני רבו. וכל העם רואים ויחרדו לראותו.

ויספר העלם כל המעשה. אשר קרהו באזני קהל עם ועדה ויראה את הראש אשר אתו אל רבו, ויקרא בקול גדול: "אבל מן השמים היתה זאת, למען הוציא טהור מטמא ולהציל עוד כמה נפשות מישראל אשר ארבו להם עד נצח. כי עתה גם שמות הטומאה כולם לקחתי מאתם."

ויסר את השמות אשר מתחת לשון הראש ויקרעם לקרעים. ויבטיח את הראש בפני כל הקהל לתקן אותו ולקברו ולומר קדיש לנשמתו. ויעש כן.

ויש אומרים, שבליל התפלל הרב לשיבת הנשבה חזה הנער, כי בא אבי אביו הנפטר וינשאהו בכתפיו דרך כפרים ועיירות מרחק רב מהלך חודש ימים בלילה אחד, עד כי בא לשלום לביתו. והכל היה על ידי תפילת הרב הקדוש.

הערות:

להלן הנוסח המקורי של הסיפור מתוך הספר נוראות אנשי מעשה.

מעשה נפלא מהגאון הקדוש בעל גור איה על התורה הנודע בשם מהר"ל מפראג, איך הוציא יקר מזולל, טהור מטמא.

בימי הגור אריה, בשבתו על מדין בפראג הבירה, היה שם איש אחד נגיד וגביר גדול ומסחרו (קאמיססינאנען) ולו בן עילוי, אשר הופיע בכל הקריה לנר ישראל, ועודנו במבחר עלומי ¬שנותיו, כבן י"ב שנה, ייף בגדלו להיות תלמיד מובהק להגאון בעל גור אריה זצ"ל והיה לו כבן. והנה מן הסוחרים ממדינות שונות, אשר התגוררו בבית הקאמיסיחער הגביר הנ"ל, אבי העלוי הנעלה, היה שמה שני גבירים והשפיעו רוב הרווחה אל הקאמיסינער הנ"ל בקנותם סחורות למכביר על ידו, והמה השתעשעו עם העלם העילוי כל ימי היותם שמה, ופעם בפעם נתנו לו מתנות גדולות למען השיבו אליהם בקירוב דעתו. וכל המתנות היו למראה עיני אבי העלם, אל לא שת לבבו אליהן מאומה.

ויהי כאשר היה לבם גם עם הקאמיסינער אבי העלם והרגילו עד מאוד עם העלם בעצמו ולעתות הפנאי כאשר בא העלם מבית רבו לביתו השתעשעו עמו ברוב דברים של אהבה וחיבה, ואמר אחד משני הגבירים הנזכרים אל אבי העלם: "אם יש את נפשך תן לבך אל התקווה הנעימה והטה אוזן קשבת לדברינו, ולבבינו ירחש שידוך יקר עבור בנך עם גביר עצום מופלג אשר אין לו אך עלמה אחת יחידה מתוארת ומהודרת ומחוכמת בכל, זולתה אין לו בן או בת, ולמי כל הונו ורכושו ולמי כל חמדת סגולות אוצרותיו אם לא לבנך יהיה, והנה הוא מעיר פלוני ושמו פלוני בן פלוני."

ואחרי ההצעה הסאת בלכתו אל השוק לקח אבי העלם הודעות ושאל על אותו גביר אשר הציעו לפניו, וכולם פה אחד עונים כי הגביר הזה מהעיר הנ"ל עפרות זהב לו ואין ערוך אליו בתבל ואמת הדבר כי יש לו בת יחידה, ונפשו ערגה להצליח אותה בגבר מאושר, אשר בתורת ד' חפצו. ועוד לא שקט רוחו וילך לדרוש עצת ד' אל הרב דשם הוא הגאון הקדוש בעל גור אריה זצ"ל כי מלבד אשר מהנכון היה לשאול את פי רגשו להיותו מרא דאתרא וצדיק הדור, הא כאב את בנו רצה גם הוא את העלם הנבחר הזה אשר יצק מים על ידו. ובפי הרב הקדוש מצא מענה נכונה לטוב, באמרו כי השידוך נכון הוא מעם ד' לעשותו.

וכבואו הביתה שאלוהו הסוחרים הגבירים אשר הציעו לפניו את השידוך: "האם חקרת ודרשת על העניין היטב?"

וישיב אותם דבר כאשר עם לבבו, ויוסף האחד להגיד: "אם כן, דע איפוא, כי אנכי בעצמי הוא הגביר, אשר צללו אזניך לקול תהלתו מכנף הארץ."

וילך שנית אל הרב הגאון לשאול בעצתו. ויסכים על זה.

ולא איחרו הגבירים הנזכרים ללכת אחרי אבי העלם אל הרב הגאון בעל גור אריה ושמה גם העלם החתן, ולפני הרב הגאון תקעו כף והתקשרו בקישורי חיתון כדת, וכתבי התנאים קרא הגור אריה בעצמו ויאמר: "מזל טוב! מזל טוב!"

ועשו משתה ושמחה והחתן דרש בחריפות.

‏ויואילו הגבירים לשבת עוד ימים אחדים והשתעשעו עם החתן. וכהפנותם ללכת לדרכם בקשו מאבי החתן, כי ישלח את החתן עמהם אל בית המחותן, למען יכירו אותו גם הכלה והמחותנת.

ולא נתנו רצונו ולא חפץ לבבו של להטות אוזן קשבת לשלוח מאתו בנו היקר ואהובו על פני השדה מרחק רב כזה קודם החתונה. והפצירו בו האנשים עד כי לא יכול לשאת את פניו פני המחותן בדברו אליו בקשות תחנונים למלאות חפצו למען אשתו ובתו יחידתו, יראו את האוצר הבלום הזה.

וילך לדרוש עצת הגאון הגור אריה והסכים גם על זה לשלוח החתן עמהם לבית המחותן כי יתמהמה שמה כמו ירחים שנים או שלשה ובתוך כך יגיע לשנת השלש עשרה.

והנה האנשים הנזכרים הביאו את העלם בארץ מרחק אל מגדל גדול ויוליכוהו בכל חדריו, על כולמו צל כבוד תתחופף, וילך אנה ואנה ולא ראה בעיניו לא כלה ולא מחותנת או בני בית כאשר חשב בנפשו. וידמה בלבבו כי יבואו ראשי העיר לכבודו ויפלפל עם הרב דשם בתרת ד', והנה הכל אך לשוא, והדלת סוגר על מסגר, ואך האיש, אשר אמר כי הוא המחותן, יצא ובא אליו פעמים ושלש בכל יום לדבר אתו. ולא יכול הנער להתאפק וישאלהו: "מה זאת, כי אינני רואה מאומה?"

ויחזק בידו ויוליכהו עוד חדר לפנים מחדר, ושמה חדר קטן מלא ספרים ראשונים וספרי קדמונים וגם כל ספרי האחרונים, ויאמר לו: "מה לך יותר, בני? הא לך ספרים יקרים בהם תהגה לכל ישעך וחפצך, כאשר תאוה נפשך."

ונציגה עתה להנפש ממקרה הבן יקיר והאסון הנורא ונספר מפצעי האב, אשר הוא יחידי לו, אהוב וחביב לכל ישראל, בן פורת, מחמד כל נפשו וחיי רוחו, אשר לדאבון לב וכליון עינים עמד יד דרך מצפה להשיג מכתב מבנו, ואָין. אבי החתן דלו עיניו למרום כי ישיג אך למצער מכתב מבנו האהובו והנה עברו ירחים ארבעה ותקוות אביו נשאר מעל ומכתב לא באה גם בשורה לא נשמעה. ויבכה במר שיחו פעמים אין מספר בכל יום לפני הגאון בעל גור אריה. והגאון הוסיף אומץ רוחו והרבה לתת לו תקוה לאמור, כי לנער אין דבר.

אבל האב לא רצה להשקיט רוחו והלך כמשתגע, ויודעיו ומכיריו הרעימו והרעישו והתלוננו בסתר לבם על הרב, כי הכל היה בהסכמתו. ואמנם אין לתאר עיצבון רוח ושברון לב אבי החתן ואמו. חשך משחור תארם ולא נתנו שינה לעיניהם ולעפעפיהם תנומה ודמעתם היתה כמעיין נוזלים. אולם גם הרב לא שקט ולא נח מהרבות בתפילה ותחנונים ותקצר נפשו בעמל הזה. ועל עצמו חרה לו עד מאד, כי שגה כל כך ברואה, והבקיע חלוני רקיע בצום ובכי, בתפילה ובזעקה.

ונשובה עתה לדבר בהעלם החתן הנ"ל והאסון מה נורא, בבואו אל חדר האחרון הקטן הנזכר עוד לא עבר ממפתן החדר, נסגר הדלת בעדו ונעל והנה קול קול קורא באזניו: "אוי ואבוי, גם אתה חלית כמוני, אומלל אתה בבואך ועודך חיים לא תצא מזה!"

ויחריש הנער משתאה לדעת ברעיונות מבהילות קול מי זה הוא. וישא עיניו וירא ראש אחד זקן מאד, אך ראש בלי חומר וגויה ראו עיניו, והוא המדבר אליו: "מי יש לך פה? כלה, מחותנת או מחותן? איפוא הם? אך לילית מסטרא אחרא מקום טומאה הוא זה וכל אלה אשר אתה ראית בעיניך צודדי נפשות ומבלים את העולם הנמו ואין בזה אך אפוד ותרפים."

ויקרב החתן אצל הראש הנ"ל, ויוסף הראש להודיעהו: "גם אנכי הייתי עילוי ובמבחר עלומי שנותי רשת הכינו לפעמי וילכדוני במכמרתם לעבוד פה להם לאלהים. כי שמות הטומאה להם מן התרפים אשר לירבעם בן נבט, ובכל שמונים שנה יכרתו ראש עילוי אחר, אשר הוא בכור בן בכור, ביום הגיעו לשלוש עשר שנים ויום אחד, ויניחו שמות הטומאה תחת לשונו, והוא יגיד להם האותיות לאחור ויחיש עתידות למו. כי עתה יתמו ימי שני עבודתי ואותך תחתי לקחו. וראה גם ראה, כי מנסכים עלי יין לנסך, ונרות הרבה הדולקים בחדר הזה אך למעני המה."

ובתוך אשר נבהל העלם מלשמוע שאל את הראש הזה: "אם כן איפוא הודיעני נא, מה אעשה? היש תרופה למכתי?"

ויאמר הראש: "אין טוב כי המלט תמלט על נפשך דרך החלון הזה. ואם אינך ממלט נפשך הלילה הזה, למחר אתה מומת ועל משמרתי תעמוד אתה כמוני. אך איעצך, ויהי ד' בעוזרך, בעת תפרח מחלון הזה, קח אותי על זרועותיך למען אודיעך הדרך בה תלך, כי לולא זאת, לא תלך לבטח דרכך, כי אם יבא איש מאנשים הנ"ל אלי וישאלו אותי, איכּה, הלא אודיע כרגע אנה ימצאוך. ואם לו אתה שומע עשה זאת בהשכל והשבע נא לי כיום כי תעשה אתי חסד לקבור את ראשי בקבר ישראל ותאמר עבורי קדיש ותעשה את הישר בעבור נשמתי."

ובכן דרך בכחו ויפרח מהחלון וראש הזה אתו וממש הגביה עוף, וימלט על נפשו. ואולם פחדים כלי הרעיונים בעתוהו רעה, והראש הזה צעק וזעק: "עתה נחנו פה על מקום פלוני, רגע זה באו צודדי נפשות לבקשך."

‏ובין כה וכה הבהיל הראש את העלם רגע כרגע.

ובעוד טרם אכלה לדבר אגלה לכבוד ולחות נפש הקורא לא ניתן עוד השמחה לפרוש כנפים ונשובה להשתתף בצער כל אנשי העיר ובראשם הגאון גור אריה הקדוש הגאון הלזה במסתרים בכתה נפשו לפני מעונה שמים אדון המושיע. ויום אחד לפני בא העלם לשלום, קרא צום ונקהלו כל אנשי העיר, אנשים נשים וטף אל תוך בית הכנסת הנקראת אלט נייע שיל וציווה לומר ספר ראשון שבתהלים בציבור, ואמרו כולם בכונת הלב. ואחר סיום הספר אמר הגאון: "עוד לא בא העלם, לכן מורי ורבותי אומר לכם דברי כבושין ותוכחת מוסר באימה ובמורא וביראת שמים" עד כי נפל פחד ד' על כל אחד ואחד. ואחר כך ציוה לומר ספר השני שבתהלים ואחר הסיום כהביטו כה וכה והעלם עוד איננו, דרש שנית ברבים כבראשונה, ואמר ספר השלישי בעצמו לפני התיבה פסוק בפסוק כמנהג ותקע בשופר. ואחר הסיום הובא העלם בעד החלון אל הגאון הקדוש, וכל העם רואים ויחרדו לראותו.

ויספר העלם כל המעשה באזני כל קהל עם ועדה והראש הנזכר הביא אתו אל רבו הגאון הקדוש ויען בקול גדול: "אבל מן השמים היתה זאת, למען הוציא טהור מטמא ולהציל עוד כמה נפשות מישראל אשר ארבו עד נצח. כי עתה גם השמות הטומאה כולמו לקחתי מאתם."

ויקח את השמות אשר מתחת לשונו בהראש הבזכר ויקרעם לקרעים ולגזרים ואת הראש הבטיח לפני כל קהל ישראל כי יתקן אותו ויאמר בעצמו קדיש עבורו. ונודע אז מפיו של העלם כי מן השמים הודיעו את הגאון הקדוש אחרי צאת העלם מן העיר מן אז והלאה ידע את כל אשר נעשה והנה בלילה הזה חזה העלם בעיניו את זקנו הנפטר כי בא אליו ויקחהו בעד החלון וינשאהו דרך כפרים ועיירות מרחק הרב הזה מהלך חודש ימים בלילה אחת, עד כי בא לשלום לביתו. והכל היתה על ידי תפלת הקדוש הנ"ל.

היוצא לנו מזה המעשה לדעת איך תגדל מחשבת רבינו מהר"ל מפראג, זכותו יגן עלינו, מחשבה מעולה בחכמה העליונה ולא אלמן ישראל מצדיקים בכל דור ודור שיראו על ידם אותות ומופתים כל בני אדם.

מקורות

‏‏(ד, נד-נז). נוראות אנשי מעשה, סי' א, 4-2. ב"י ה, 199-195, 305. (= סי' 288).

מלות מפתח

מהר"ל, תלמיד חכם, נישואין, ראש בלי גוף, מת מדבר, עבודה זרה, הגדת עתידות, שמות טומאה, קפיצת הדרך

לסיפור הבא

לסיפור הקודם