אמר רבי יהודה החסיד, זכר צדיק לברכה, שהכיר יהודי אחד מוורמיישא, והיו קורין אותו רבי בינום, והיה זקן וקובר מתים. ושמעתי אל נכון ועל האמת, שפעם אחת השכים אותו יהודי לבית הכנסת וראה אדם אחד יושב לפני בית הכנסת ובראשו כתר של עשבים. ונתפחד וכסבור שהוא שד וקראו ואמר לו: "וכי אינך אותו פלוני שמת וקברתיך?"

ואמר לו: "הן."

ואמר לו: "היאך אתה באותו עולם?"

ואמר לו: "היטב עד מאד."

ואמר לו: "מה זכות יש לך? והלא אתה היית אדם כל דהוּ."

ואמר לו: "רק זכות זאת שהייתי אומר ברכות בקול נעים בבית הכנסת, בזכות זאת הביאוני לגן עדן ומכבדים אותי. וזה לך סימן, שאני הוא המדבר אליך, כי תראה בית יד חלוקי שקרוע, שקרעת לי כשהלבשתני התכריכין."

ושאל לו: "מה זה שבראשך?"

וענהו: "עשבים שבגן עדן, ששמתי בראשי, כדי לבטל ריח רע של זה העולם."

(ד, כה). ס' חסידים, תוספת, 127-126.