ממקור ישראל

חזרה לדף הראשי של מס"ע

 

מסד הנתונים

 

מקור ישראל – האתר הישן

כניסה למסד הנתונים

 

תוכן העניינים

מקורות הסיפורים

חיפוש בבסיס הנתונים

 

חיפוש לפי מלות מפתח

חיפוש לפי שם הסיפור


לסיפור הבא

לסיפור הקודם

סיפור מספר 403


שם הסיפור

מקריבי בנים

טקסט

אירע בימיו, בימי רבנו אברהם בן עזרא, שהיה מחוז אחה ובו עיר קטנה ואנשים בה מעט. והיה בה איש מסכן ועני מדוכא ונפשו חסרה כל טוב. והיה בהקשותו בעוניו וילך שובב הלוך ילך ובכה מהר לגבעה, עד אשר קרה מקרהו, שבא בתוך יער והוא עייף ויגע. וישב לו על אחד ההרים בוכה ומתאונן ונאנח בשברון מותניים. והיה כהרימו קולו עד אשר הגדיל, והנה לקראתו איש זקן ועוטה מעיל עומד לנגד עיניו. ויאמר לאדם, הדואג וצועק על רוע מזלו ועל מצבו הרע: "מה-לך פה? ומדוע פניך רעים וחולניים וזועפים? ולמה נתת קולך בבכי?"

ויען האביון ויאמר: "אהה, אדוני, על מר נפשי אני צועק ואשווע, כי חצי רעב נשתלחו באוהלי ועוניי ומרודי גבר עלי. עוללי שאלו לחם ופורש אין להם, והם עטופים ברעב בראש כל חוצות, ואשתי הרכה והענוגה, אשר לא ניסתה כף רגלה הצג על הארץ, תרע עינה בי. מר לי, מר ורע מאד, כי יי ענה בי ושדי המר לי, מה יש לי לצעוק עוד אל המלך?"

ויאמר אליו הזקן: "צר לי מאד עליך, איש עני ואביון, כי קול זח בחרת מעוני. ועתה שמע בקולי, איעצך ויכולת עמוד וירבה כבוד ביתך וכל אשר לך ירבה בעושר ובזהב ובכסף ובנכסים ובכל אשר תאווה נפשך. אך שמע נא בקולי, לך נא אל ביתך וקח לי משם את בנך יחידך אשר אהבת והעלהו לי לעולה על אחד ההרים, אשר אומר אליך. ואחרי אשר תעשה זאת, ברך אברך אותך הרבה מאד, ארבה במאוד זהב וכסף ובקר וצאן לרוב מכל אשר תאווה נפשך."

ויאמר הדל: "הנני, הנני, הן לו יהי כדבריך! למחר אעשה הדבר, אדוני המלך."

וילך הפתי העני אל ביתו שקט ושאנן ולא גלה אוזן שומעת אל שום אדם, אך אל אשתו אמר: "בננו זה הקטן גדול יהיה ולא ידע להבין ולהשכיל ללמוד ספר. אקחנו על זרועותי ואביאהו לבית הספר ללמוד מקרא משנה ותלמוד, שיהיה לנו לכבוד ולתפארת."

ותאמר אליו האשה: "כטוב בעיניך עשה."

ויקח האיש את הנער וילך בדרך, אשר היה שם לשוב אל המקום אשר עמד שם עם האיש הזקן, וירא את המקום מרחוק. ויאמר אל בנו: "נלכה עד כה."

וכבואו שמה, ערך עצים ואש ויעקוד את בנו ויקח המאכלת וישחט את הנער ויקריבו לשעירים, אשר ריקדו שם.

ויאמר אליו הזקן: "עתה ידעתי, כי ירא אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני! לכן הנני נותן לך את בריתי שלום. ועתה כבואך בספי ביתך, ותמצא שם הון ועושר בביתך, שוב אל מקומך וייטב לך, כי בכל אשר תפנה, תצליח." [וישב האיש לביתו].

וילך האיש הלוך וגדל עד כי גדל מאד בהון רב. ויקנאו בו שכניו הרעים, ותאמרנה השכנות אל אשתו: "איפה לקטת ואספת כל העושר והכבוד הזה? כי עשרת ומצאת הון. יהי מכירך ברוך, אמרי לנו, מי האיש, אשר עשית עמו כל זה?"

ותאמר האשה אליהם: "לא ידעתי את האיש ואת מעשהו, אך אישי אשר עמדי נתן לי את כל אלה ואוכל."

ותאמרנה השכנות אליה: "הלא דבר הוא לאסוף כל ההון הזה בימים מועטים, על פי טבע ושכל אנושי לא יוכל להיות כזה, רק על פי איזה עניין. לכי נא, פתי את אישך, אולי תוכלי להשיג, שיגיד לך תעלומות הדברים, כי מסתיר עצה הוא ממך."

ותלך האשה אל ביתה סרה וזעפה ובפנים רעות ותאמר אל בעלה: "לא אוכל ולא אטעם מאומה עד אשר תאמר אלי, מאין בא לך כל ההון העתק הזה? ואיפה שמת זהב כסלך?"

ולא ענה אישה אותה דבר. ותבכה האשה ולא תאכל.

ויאמר לה האיש: "למה תבכי?"

ותאמר: "הלא תענה, אבי הנער, היכן הוא בננו אשר לקחת אל בית הספר ומשכת אותו הר-תבור, ואנה עזבת אותו?"

ויהי הבעל כמחריש. ויהי כי הציקתו האשה יום יום כל הימים ותאלצהו, ותקצר נפשו וירא, כי לא יוכל להסתיר מאתה הדבר, ויגד לה את כל לבו ואת כל אשר עשה ואת אשר נגזר עליו. ויאמר אליה: "הלא העושר והכבוד הזה טוב לך מעשרה בנים."

אף היא תשיב אמריה לו: "ניחמתני, כי דיברת האמת."

וכאשר שמעה האשה שמץ מנהו, הלכה וסיפרה אמריה לפני חברותיה השכנות. והנה בחלק שפתותיהן נתנו קולן, ותבאנה הנשים על האנשים לאמור: "שווא עבוד האלהים, נלכה נא ונזבחה בנינו לראש הרים, כאשר זבח זה האיש, וירבה ויפרח ויציץ קרננו בקרן בן שמן!"

ויהי בדברן אליהם יום יום, ויישמעו בעליהן אליהן, יושבי המחוז ההוא, ויעשו גם המה בלהטיהם, רוצה לומר, כי גם המה את בניהם זבחו לשד הנזכר לעיל, כראשון, תועבה בחר בם. וגם המה עשו פרי, גדלו והצליחו, דגנם ותירושם רבו. ויהי כולם שמחים וטובי-לב על עשרם וגדולתם. ותהי חוק להם מימים ימימה לזבוח לפניו, לפני הזקן, את בניהם על צוק הר. ומדי שנה בשנה עשו כרה גדולה ויאכלו וישתו ויקומו לצחק.

ובא השטן הנזכר לעיל להתייצב ביניהם וישב בראש במרזח סרוחים וכמלך בגדוד. והתעה אותם כהיתעות שיכור בקיאו. וילכו האנשים אחרי ההבל ויהבלו, ויעשו אותו לאפוד וישימו להם בעל ברית ויאמינו בדברו. וכן עשו מתקופת השנה לתקופת השנה.

ויהי היום ויעבור עליהם החכם הגדול, קדוש אלהי, רבי אברחם בן עזרא דרך המחוז ההוא, ויסר אל בית איש אחד מאנשי העיר הנזכרת לעיל וילן שם. ויהי בבוקר, רצה הרב לשים לדרך פעמיו, ליסע למחוז חפצו כדרכו בקודש. ויאמר אליו האיש אשר על הבית: "אם מצאתי חן בעיניך, אדוני החכם, אל נא תעבור מעל עבדך, כי זבח משפחה לנו היום, זבחי שלמים לשלם נדרינו. נרווה דודים ונתעלסה באהבים, יין הרקח, משמנים וממתקים לא תחסר כל, כי נעשה משתה גדול ויום טוב ביום הגמול אשר גמל לנו איש זקן הזן ומפרנס אותנו תמיד בכל יום ובכל עת ובכל שעה, והוא נכבד מכל בית אבינו, ובעבורו אל תימנע מהיות עמנו, אל נא תעזוב אותנו ולקחת חבל בשמחתנו, ונגילה ונשמחה יחד. וגם הזקן הנכבד בעינינו ויקר לנו תואר והדר לו, וגם הוא חכם ויבוא למשתה אשר הכינונו לו לכבודו. אל נא תשב פני ריקם."

ויפצר האיש הנזכר מאד ברבנו בן עזרא, וייעתר לו ויהי שם.

ויהי בבוקר, וישחטו צאן טבחה והכן הכינו את אשר יביאו משתה שמנים ויין רב כיד המלך וישבו לאכול בצהרים, והחכם רבי אברהם בן עזרא ביניהם. וישאו האנשים קולם ויצעקו בקול צורח כשאגת אריה ובקול גדול הולך וחזק מאד אל הזקן: "בוא, בוא אלינו, אל תאחר, כי יצאנו לשחר פניך!"

ויהי כהרימם קולם, והנה איש בא כתואר פני מלך, והוא איש שיבה עוטה מעיל הולך מעדנות. וירא אותו החכם הנזכר מרחוק, בטרם יקרב אליו, וברוח קדשו הבין והכיר בו מיד, שהוא מן השדים, ועשה עצמו כאילם לא יפתח פיו, עד אשר בא המתעה הזה אל השולחן. וכאשר הקריב הזקן לבוא אל תוך הפתח, ראה את החכם רבי אברהם בן עזרא יושב בתוך הקרואים והתחיל לצעוק: "הוציאו את האיש הנכרי הלזה מבינינו, אל יתערב זר בשמחתנו!"

ויען אליו החכם הקדוש: "אתה חלל רשע, רוח עריצים, גוזרני עליך, בשם אל שדי, שתלך אל ירכתי בור שחת, מקום חושך ואופל, באשר לילית שם, הרגיעה שם בארץ גזירה, כי נגזרת מארץ החיים. ואם שד לשדים אתה, מה לך עם בני אדם, כעת במרום תמריא!"

ויקלל החכם אותו בשם הקודש. ויברח הטמא מפניו וילך לו אל ארצו ואל תהום רבה. וגזר עליו הרב בשם, לבל יבוא עד ימי עולם לעיר ההיא.

וליושבי העיר ההיא אמר: "יען כי עשיתם הרע ונבלה כזאת בישראל ומאסתם בדבר יי, ארורים אתם לפני יי וארור אפכם כי עז ועברתכם כי קשתה, בזיעת אפיכם תאכלו לחם עצבים וקוץ ודרדר תצמיח לכם האדמה. כי גדול עוונכם מנשוא ורבה חטאתכם מאד ורע עשיתם בעיני יי!"

מיד כל אנשי העיר געו כולם בבכייה ואמרו: "עזרנו, עזרנו, החכם האלוהי, כי פשענו מאד ובעוונותינו אנו נמקים. הננו לפניך באשמה רבה, העווינו והרשענו ופשענו, כזאת וכזאת עשינו פעמים רבות, שפכנו דם נקי, שוחטי ילדים רכים היינו. הורה לנו דרכי התשובה, אולי יתעשת ואולי ירחם אבינו שבשמים עלינו ועל פליטתנו לבלתי נאבד לשאול ואבדון."

באותה שעה סידר להם הרב פתחי תשובה. ושבו מדרכם הרעה בצום ובכי ומספד וחגורת שק. ונאבד העושר ההוא מהם בעניין רע, כעשרו של קורח, ונשארו קרח מכאן ומכאן, ולא נשאר בידם אפילו מחט נקובה וחזרו להיות דלים וריקים כמות שהיו כמאז וכמקדם. ובניהם הילדים ששחטו, שאיבדו – אבדו רחמנא ליצלן.

לעורר לבות בני ישראל, לבלי יהיו אצים להתעשר.

מקורות

(ד, טו-יח). מעשיות פליאות, סי' א, 4-2. ב"י ו, 84-78, 309. (= סי' 226). – צפונות, רלט-רמ ("עיר הנידחת").

מלות מפתח

אברהם אבן עזרא, עקידה, שטן בדמות זקן, שד, השבעה, הקרבת ילדים

לסיפור הבא

לסיפור הקודם