מעשה ברבי עקיבא עליו השלום, שהיתה לו אשה חשובה ביותר והיתה פיתה מצויה לעוברי דרכים ולשבים. לימים ילדה בת. עד שהגדילה הבת היתה אמה מלמדת אותה לעשות כמעשיה הטובים. עד שהזקינה הצדקת אמרה לבתה: "בתי, עשי כמעשי, בשביל שתאריכי ימים ויצליח לך הקדוש ברוך הוא באחריתך."

אמרה לה הבת: "הן."

לימים נפטרה הצדקת לבית עולמה, והיתה הבת עושה כמעשי אמה ומצנעת מאחר כל סעודה כיכר אחד לכל מי שבא והוא צריך לכיכר לחם.

לאחר ימים אמר רבי עקיבא לבתו: "בתי, אחזתני הקרירות, אין לי רפואה אלא אשא אשה."

אמרה לו: "אבא, עשה מה שאתה חפץ."

נשא אשה רעה ביותר, עליה אמר שלמה: 'ומוצא אני מר ממוות את האשה' [קהלת ז, כו]. והיתה מצירה לבתו, והיתה מחפשת אותה הרשעה בדעתה, מה שתעשה לאותה הבת כדי שתמות. והבת אינה משגחת עליה.

לימים בא הכובס לבית רבי עקיבא בחמישה בשבת לכבס להם בגדי השבת. אמרה לה אותה הרשעה אשת רבי עקיבא: ‏"אתה תעשה לי מה שאני מגדת לך, ואני אתן לך כיכר כסף."

אמר לה: "הן."

אמרה לו: "הישבעה לי, שאין אתה מגלה סודי, ואני מגדת לך מה שלבי חפץ."

באותה שעה נשבע לה, שאינו מגלה סודה לשום אדם.

אמרה לו: "לך אתה ואותה הבת לכבס הבגדים ולך אתה למקום רחוק והרוג אותה."

אמר לה: "הן."

הלך הוא והבת. כיון שהגיע אתה למקום רחוק, ביקש ממנה שתשתמע לו לדבר אחר.

אמרה לו: "מוטב שתנתחני איברים ואל אישמע לך."

אמר לה: "לא באתי לזה המקום אלא להרגך."

אמרה לו: "עשה רצונך."

באותה שעה נכמרו רחמיו עליה, ולא נשאו לבו להרוג אותה. עמד וחתך מעליה יד ורגל והלך לו. והיתה בוכה בכיה גדולה עד מאד וישבה עד הבוקר.

ויום שני ערב שבת היה. והיתה הולכת בצער בירכותיה.

זימן לה השם מקום. נכנסה וישבה שם והיתה בוכה על השבת. ובעת הצהרים בא יהודי אחד, הגיע לאותו מקום, קידש עליו היום ולא היה לו פנאי לילך; נכנס לאותו מקום, פרק מעל החמור שלו והציע מיטתו וערך שולחנו והתפלל תפילת שבת. לאחר שהתפלל עמד וקידש קידוש שבת ולאחר שגמר קידושו ענתה אמן.

היה האיש נבהל: מי הוא שענה אמן? ומעולם לא בא יהודי לכאן! חיפש באותו מקום, מצא אותה הבת, ופניה מבהיקים מפני שהיא בת טובים.

שאל אותה: "מבני אדם את או מן המזיקים?"

אמרה: "מבני אדם אני."

אמר לה: "מה טיבך שבאת לכאן?"

אמרה לו: "אל תהרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא!"

עמד אותו יהודי ובכה בכיה גדולה ואמר לה: "קומי, אחותי, נשב אני ואת, ומן השמים ירחמו."

עמדה אותה הבת, הושיבה במקומו והוא ישב על הקרקע. לאחר השבת הרכיבה על החמור והלכו להם. כיון שהגיע לביתו ריפא אותה ועשה לה יד של זהב ורגל של כסף. והציע לה מיטה ונתן לה שמשים שישרתו אותה.

לאחר ימים אמר לה: "רצונך שתינשאי לי?"

אמרה: "‏יותר ממה שהעגל רוצה לינוק!"

אחר כך נשאה והיה עושה אותה גדולת הבית על כל מה שיש לו.

אחר ימים נתעברה. וכיון שהוכר העובר, שמח בלבו ואמר לה; "אני רוצה לילך אצל רבי עקיבא ללמוד תורה."

אמרה לו: "לך, והשם יתברך יהיה בעזרך."

אחר כך ציוה לכל אנשי ביתו שלא יפחתו עליה מן כל הכבוד שהוא עושה לה; והלך לו. וכיון שהגיע אצל רבי עקיבא היה לומד תורה והיה מספר בשבחה של אשתו ומה שאירע לה. וכיון ששמע רבי עקיבא אותם הדברים מה שאירעו לבתו, היה בוכה וצועק במר נפשו ואחר כך שמח שנתנה הקדוש ברוך הוא לבן טובים.

וכיון ששמעה אשת רבי עקיבא אלו הדברים הטובים מאותו האיש שבא ללמוד תורה, היתה בוכה על שנתגלה קלונה אצל רבי עקיבא אישה; היתה מתיראה מאישהּ שמא יגרשנה. מה עשתה הארורה? עמדה וזייפה שטר על שם בעלה: "כלל השלום אבא ואמא וכל אנשי הבית! כשתגיע זאת האיגרת אליכם, בבקשה מכם שתקחו היד והרגל שעשיתי לאשתי ותרכיבו בנה על כתפה ותשלחו אותה, מפני שמצאתי שמשפחתה פסולה."

וכיון שהגיעה האיגרת לביתו, קראו אותה ועמדו ולקחו היד והרגל והרכיבו בנה על כתפה ושילחו אותה.

ובת חכם כחצי חכם! ידעה באלו הדברים, שהם שווא וכזב. באותה שעה צעקה לפני הקדוש ברוך הוא: "רבונו של עולם!" ואמרה לפניו יתברך: "אין לי תרעומות על שום בריה כי אם עליך!" והלכה לה. כיון שהגיע חצי היום, היה הבן צועק ואומר לאמו: "אני רעב וצמא." והיה בוכה במר נפש. אף אמו בכתה כנגדו. באותה שעה נגלה אליהם אליהו הנביא זכור לטוב ואמר לאשה: "בתי, אל תיראי, כי כבר נגליתי לרפאותך." וברא באותה שעה ברצון הבורא יתברך נחל גדול ואמר לה: "בתי, פשטי ידך לנחל." פשטה ידה ונתרפאת; פשטה רגלה ונתרפאת. ואחר כך שתתה והשקתה את בנה ובירכה: "ברוך מחיה המתים!"

אחר כך אמר לה: "בתי, לכי אל ראש הנחל הזה ואת מוצאת בו מדינה רבה עד מאד. ואת מוצאת שני בני אדם, אחד מוכר חצר גדולה ואחד מבקש ליקח אותה בעשרת אלפים זוז – ואת קחי אותה."

אמרה לו: "עניא אנא ולית בידי מדעם" [אני ענייה ואין בידי מאומה].

אמר לה: ‏"אני אתן לך חן אצל בעל החצר, וקחי המפתחות מידו והיכנסי לבית, ואת מוצאת בו אוצר ובור ושבע בריכות של זהב – ושלמי את דמיו. ואחר כך כבדי אותו במחצלאות יפות ועשי לך בית כנסת [בית הכנסת אורחים ובית מדרש ביחד] וכל עובר ושב אל ייכנס לבית זולתי ביתך, והמקום יכפול שכרך." ונעלם ממנה.

אחר כך הלכה עד שהגיעה לראש הנחל. מצאה כדבריו. לקחה המפתחות ונכנסה לאותו הבית. מצאה כדבריו ושילמה דמי הבית, וישבה היא ובנה בחיים טובים. ואחר כך בנתה בית כנסת ולקחה חפצים נאים ומשובחים וספרי תורה והושיבה עשרה זקנים אצלה בשביל שיעסקו בתורה וילמדו את בנה תורה.

לאחר שש שנים הלך אישהּ לביתו. וכיון שהגיע לביתו, והיא היתה מקדמת אותו ושואלת בשלומו, ואותו יום לא קידמתהו.

אמר: "מה טיבה של אשתי? שמא מתה."

אמרו לו: "קרא זה הנייר."

כיון שקרא אותו קרע כל בגדיו וגזר על עצמו שלא ייכנס לבית ולא יאכל ולא ישתה אלא כדי חייו, עד שידע מה טיבה של אשתו.

והיה מהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ומכפר לכפר, עד שהגיע לאותה המדינה שאשתו ובנו יושבים בה. שאל: "היכן הוא בית הכנסת לאורחים?"

אמרו לו: "רבנו, אין אתה צריך לבית הכנסת לאורחים; יש באותה המדינה אשה חשובה, וכל עובר ושב ילך לביתה והיא מפרנסת אותו."

אמר להם: "הראוני ביתה."

הלכו עמו עד שהגיעו לפתח בית הכנסת; מצא שם עשרה זקנים יושבים ועוסקים בתורה. כיון שראו אותו, עמדו לפניו ואמרו לו: "ברוך אתה בבואך! 'יהי מקורך ברוך'!" [משלי ה, יח]

‏ואחר כן קראו לאשה הצדקת ובנה ואמרו: "יש אדם גדול עמנו בבית הכנסת, בא באותה שעה; תני לו לחם לאכול ומים לשתות."

וכהרף עין יצא הבן מן הבית להקביל פני האיש. וכשבא אצלו אמר: "ברוך אדוני שבא היום!"

והיו פני הבן מבהיקים מרוב חכמה שלמה ועדיין הוא בן שבע שנים. וכיון שראה האיש את פני הבן, זלגו עיניו דמעות.

באותה שעה נכנס הבן לבית אצל אמו ובכה בכיה רבה.

אמרה לו: "בני, למח אתה בוכה?"

אמר לה: "מזה הרב שבא אותו היום שדומה פרצוף פניו לגלגל חמה."

אמרה לו: "בני, הוצא לו מאכל ומשתה, ומן השמים ירחמו."

הוציא לו מאכל ומשתה, ולא רצה אותו הרב לאכול ולא לשתות.

כעס הבן ונכנס אצל אמו ואמר: "לא רצה לאכול ולשתות."

אמרה לו אמו: "בני, אני נותנת לן עצה שהיא נעלמת ממך."

אמר לה: "ומה היא?"

אמרה לו: "לך אצל הזקנים ואמור להם: בבקשה מכם, רבותי, שתספרו לי כל אחד ואחד, מה גזירה נגזרה עליו בימיו."

אמר הבן: עצה נכונה אמרה לי אמי.

יצא מן הבית ובא וישב אצל הזקנים ואמר להם: "בבקשה מכם, רבותי, כל אחד ואחד מכם יספר לי מה נגזר עליו בימיו."

אחר כן כל אחד ואחד סיפר לו מה נגזר עליו בימיו. אף אותו הרב סיפר כמו הזקנים מה שנגזר עליו, ואותה הצדקת שומעת דבריהם. וכיון שידעה שאותו הרב הוא אישהּ, נכנסה לבית הכנסת ונפלה לפני רגליו ונשתטחה ובכתה בכי גדול. ואמרה לזקנים: "דעו, רבותי, שאותו האיש הוא אישי!"

וכיון שידע הבן שהוא אביו בכה בכיה גדולה ושמח שמחה גדולה. אף הזקנים כך.

באותה שעה הכניסו אותו לבית, ועשו אותו יום משתה ושמחה. ואחר כך עשו משתה גדול לכל אנשי המדינה. ואחר כך הושיבו אנשי המדינה אותו הרב עליהם לנשיא. ואחר כך שיגר אותו הרב בסם [במקור מטושטש. הכוונה: אם החורגת נענשה] לאשת רבי עקיבא; והביא את רבי עקיבא אצל בתו הצדקת ששמה מרים. ואחר כך שלח להביא לאביו ואמו ולכל אנשי ביתו. וישבו בחיים טובים וארוכים.

הערות: 706 AT (הנערה כרותת הידים)

להלן הנוסח המופיע אצל לוי גינצברג "על הלכה ואגדה: מחקר ומסה" (הכולל את "הגדות קטועות"), דביר, תל-אביב, 1960. (עמודים 226-222).

א

אם חורגת

מעשה ברבי עקיבא ע"ה, שהיתה לו אשה חשובה ביותר והיתה פיתה מצויה לעוברי דרכים ולשבים. לימים נולדה לה בת. עד שהגדילה הבת היתה אמה מלמדת אותה לעשות כמעשיה הטובים. עד שהזקינה הצדקת אמרה לבתה: "בתי, עשי כמעשי, בשביל שתאריכי ימים ויצליח לך הקדוש ברוך הוא באחריתך."

א"ל הבת: "הין."

לימים נפטרה הצדקת לבית עולמה, והיתה הבת עושה כמעשי אמה ומצנעת מאחר כל סעודה ככר אחד לכל מי שבא והוא צריך לככר לחם.

לאחר ימים אמר רבי עקיבא לבתו: "בתי, אחזתני הקרירות, אין לי רפואה אלא אַשֹׂה אשה."

אמרה לו: "אבא, עשה מה שאתה חפץ."

נשא אשה רעה ביותר, עליה אמר שלמה: 'ומוצא אני מר ממות את האשה'. והיתה מצירה לבתו, והיתה מחפשת בדעתה אותה הרשעה, מה שתעשה לאותה הבת כדי שתמות. והבת אינה משגחת ממנה.

לימים בא הכובס לבית רבי עקיבא בה' בשבת לכבס להם בגדי השבת. א"ל אותה הרשעה אשת רבי עקיבא: ‏"אתה תעשה לי מה שאני מגדת לך, ואני אתן לך ככר כסף."

אמר לה: "הין."

אמרה לו: "השבע לי, שאין אתה מגלה סודי, ואני מגדת לך מה שלבי חפץ."

באותה שעה נשבע לה, שאינו מגלה סודה לשום אדם.

אמרה לו: "לך אתה ואותה הבת לכבס הבגדים ולך בה למקום רחוק והרוג אותה."

אמר לה: "הין."

הלך הוא והבת. כיון שהגיע בה למקום רחוק, ביקש ממנה שתישתמע לו לדבר אחר.

אמרה לו: "מוטב שתניחני איברים ואל אשמע לך."

אמר לה: "לא באתי לזה המקום אלא להרגיך."

אמרה לו: "עשה רצונך."

באותה שעה נכמרו רחמיו עליה, ולא נשאו לבו להרוג אותה. עמד וחתך עליה יד ורגל והלך לו. והיתה בוכה בכיה גדולה עד מאד וישבה עד הבוקר.

ויום שני ערב שבת היה. והיתה הולכת בצער בירכותיה.

זימן לה השם מקום. נכנסה וישבה שם והיתה בוכה על השבת. ובעת הצהרים בא יהודי אחד, הגיע לאותו מקום, קדש עליו היום ולא היה לו פנאי לילך. נכנס לאותו מקום, פירק מעל החמור שלו והציע מטתו וערך שולחנו והתפלל תפלת שבת. לאחר שהתפלל עמד וקידש קידוש שבת, לאחר שגמר קידושו ענתה אמן.

היה האיש נבהל: מי הוא שענה אמן? ומעולם לא בא יהודי לכאן! חיפש באותו מקום, מצא אותה הבת, ופניה מבהיקין מפני שהיא בת טובים.

שאל אותה: "מבני אדם את או מן המזיקין?"

אמרה: "מבני אדם אני."

א"ל: "מה טיבך באת לכאן?"

אמרה לו: "אל תהרהר אחר מדותיו של הקב"ה!"

עמד אותו יהודי ובכה בכיה גדולה ואמר לה: "קומי, אחותי, נשב אני ואת, ומן השמים ירחמו."

עמדה אותה הבת, הושיבה במקומו והוא ישב על הקרקע. לאחר השבת הרכיבה על החמור והלכו להם. כיון שהגיע לביתו ריפא אותה ועשה לה יד של זהב ורגל של כסף. והציע לה מיטה ונתן לה שמשים שישרתו אותה.

לאחר ימים אמר לה: "רצונך שתנשאי לי?"

אמרה: "‏יותר ממה שהעגל רוצה לינק!"

אח"כ נשאה והיה עושה אותה גדול הבית על כל מה שיש לו.

אחר ימים נתעברה. וכיון שהוכר העובר, שמח בלבו ואמר לה; "אני רוצה לילך אצל ר' עקיבא ללמוד תורה."

א"ל: "לך, והש"י יהיה בעזרך."

אח"כ ציוה לכל אנשי ביתו שלא יפחתו עליה מן כל הכבוד שהוא עושה לה, והלך לו. וכיון שהגיע אצל ר' עקיבא היה לומד תורה והיה מספר בשבחה של אשתו ומה שאירע לה. וכיון ששמע ר' עקיבא אותם הדברים מה שאירעו לבתו, היה בוכה וצועק במר נפשו ואח"כ שמח שנתנה הקב"ה לבן טובים.

וכיון ששמעה אשת ר' עקיבא אלו הדברים הטובים מאותו האיש שבא ללמוד תורה, היתה בוכה על שנתגלה קלונה אצל רבי עקיבא אישה והיתה מתיראה מאישהּ שמא יגרשנה. מה עשתה הארורה? עמדה וזייפה שטר על שם בעלה: "כלל השלום אבא ואמא וכל אנשי הבית! כשתגיע זאת האיגרת אליכם, בבקשה מכם שתקחו היד והרגל שעשיתי לאשתי ותרכיבו בנה על כתיפה ותשלחו אותה, מפני שמצאתי שמשפחתה פסולה."

וכיון שהגיעה האיגרת לביתו, קראו אותה ועמדו ולקחו היד והרגל והרכיבו בנה על כתיפה ושילחו אותה.

ובת חכם כחצי חכם! ידעה באלו הדברים, שהן שוא וכזב. באותה שעה צעקה לפני הקב"ה: "רבש"ע!" ואמרה לפניו: "אין תרעומות על שום בריה כי אם עליך!" והלכה לה. כיון שהגיע חצי היום, היה הבן צועק ואומר לאמו: "אני רעב וצמא." והיה בוכה במר נפש. אף אמו בכתה כנגדו. באותה שעה נגלה אליהם אליהו הנביא ז"ל ואמר לאשה: "בתי, אל תראי, כי כבר נגליתי לרפותיך." וברא באותה שעה ברצון הבורא יתברך נחל גדול ואמר לה: "בתי, פשטי ידיך לנחל." פשטה ידה ונתרפית; פשטה רגלה ונתרפית. ואח"כ שתתה והשקת את בנה ובירכה: "ברוך מחיה המתים!"

אח"כ אמר לה: "בתי, לכי אל ראש הנחל הזה ואת מוצאת בו מדינה רבה עד מאד. ואת מוצאת שני בני אדם, אחד מוכר חצר גדולה וא' מבקש ליקח אותה בי' אלפים זוז ואת קחי אותה."

אמרה לו: "עניא אנא ולית בידי מדעם"

אמר לה: ‏"אני אתן לך חן אצל בעל החצר, וקחי המפתחות מידו והכנסי לבית, ואת מוצאת בו אוצר ובור ושבע בריכות של זהב ושלמי את דמיו. ואח"כ כבדי אותו במחצלאות יפות ועשי לך בית כנסת וכל עובר ושב אל יכנס לבית זולתי ביתיך, והמקום יכפול שכרך." ונעלם ממנה.

אח"כ הלכה עד שהגיעה לראש הנחל. מצאה כדבריו. לקחה המפתיחות ונכנסה לאותו הבית. מצאה כדבריו ושילמה דמי הבית, וישבה היא ובנה בחיים טובים. ואח"כ בנתה בית כנסת ולקחה חפצים נאים ומשובחים וספרי תורה והושיבה עשרה זקנים אצלה בשביל שיעסקו בתורה וילמדו את בנה תורה.

לאחר שש שנים הלך אישהּ לביתו. וכיון שהגיע לביתו, והיא היתה מקדמת אותו ושואלת בשלומו, ואותו יום לא קדמתהו.

אמר: "מה טיבה של אשתי? שמא מתה."

אמרו לו: "קרא זה הנייר."

כיון שקרא אותו קרע כל בגדיו וגזר על עצמו שלא יכנס לבית ולא יאכל ולא ישתה אלא כדי חייו, עד שידע מה טיבה של אשתו.

והיה מהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ומכפר לכפר, עד שהגיע לאותה המדינה שאשתו ובנו יושבים בה. שאל: "היכן הוא בית הכ"ל?"

אמרו לו: "רבינו, אין אתה צריך לבית הכ"ל; יש באותה המדינה אשה חשובה, וכל עובר ושב ילך לביתה והיא מפרנסת אותו."

אמר להם: "הראוני ביתה."

הלכו עמו עד שהגיעו לפתח בית הכנסת. מצא שם עשרה זקנים יושבים ועוסקים בתור'. כיון שראו אותו, עמדו לפניו ואמרו לו: "ברוך אתה בבואיך יהי מקורך ברוך."

ואח"כ קראו לאשה הצדקת ובנה ואמרו: "יש אדם גדול עמנו בבית הכנסת, בא באותה שעה; תני לו לחם לאכול ומים לשתות."

וכהרף עין יצא הבן מן הבית להקביל פני האיש. וכשבא אצלו אמר: "ברוך אדוני שבא היום!"

והיו פני הבן מבהיקין מרוב חכמה שלמה ועדיין הוא בן שבע שנים. וכיון שראה האיש את פני הבן, זלגו עיניו דמעות.

באותה שעה נכנס הבן לבית אצל אמו ובכה בכיה רבה.

אמרה לו: "בני, למח אתה בוכה?"

א"ל: "מזה הרב שבא אותו היום שדומה פרצוף פניו לגלגל חמה."

אמרה לו: "בני, הוצא לו מאכל ומשתה, ומן השמים ירחמו."

הוציא לו מאכל ומשתה, ולא רצה אותו הרב לאכול ולא לשתות.

כעס הבן ונכנס אצל אמו ואמר: "לא רצה לאכול ולשתות."

אמרה לו אמו: "בני, אני נותנת לן עצה שהיא נעלמת ממך."

א"ל: "ומה היא?"

א"ל: "לך אצל הזקנים ואמור להם: בבקשה מכם, רבותי, שתספרו לי כל א' וא', מה גזירה נגזרה עליו בימיו."

אמר הבן: עצה נכונה אמרה לי אמי.

יצא מן הבית ובא וישב אצל הזקנים ואמר להם: "בבקשה מכם, רבותי, כל א' וא' מכם יספר לי מה נגזר עליו בימיו."

אף אותו הרב סיפר כמו הזקנים מה שנגזר עליו, ואותה הצדקת שומעת דבריהם. וכיון שידעה שאותו הרב הוא אישהּ, נכנסה לבית הכנסת ונפלה לפני רגליו ונשתטחה ובכתה בכי גדול. ואמרה לזקנים: "דעו, רבותי, שאותו האיש הוא אישי!"

וכיון שידע הבן שהוא אביו בכה בכיה גדולה ושמח שמחה גדולה. אף הזקנים כך.

באותה שעה הכניסו אותו לבית, ועשו אותו יום משתה ושמחה. ואח"כ עשו משתה גדול לכל אנשי המדינה. ואח"כ הושיבו אנשי המדינה אותו הרב עליהם לנשיא. ואח"כ שיגר אותו הרב בסם לאשת רבי עקיב'; והביא אותו אצל בתו הצדקת ששמה מרים. ואח"כ שלח לאביו ואמו ולכל אנשי ביתו. וישבו בחיים טובים וארוכים.

ג (צז-ק). הגדות קטועות: הגורן ט, 38-34. גסטר, סי' תה. ב"י א, 199-191, 375, 387. (=סי' 73).