ממקור ישראל

חזרה לדף הראשי של מס"ע

 

מסד הנתונים

 

מקור ישראל – האתר הישן

כניסה למסד הנתונים

 

תוכן העניינים

מקורות הסיפורים

חיפוש בבסיס הנתונים

 

חיפוש לפי מלות מפתח

חיפוש לפי שם הסיפור


לסיפור הבא

לסיפור הקודם

סיפור מספר 117


שם הסיפור

המכבים

טקסט

א

בשנת עשרים ושלוש למלכות אנטיוכוס, היא שנת מאתיים ושלוש עשרה לבניין בית שני, רוח רעה נוססה בו וחרב חדה לשונו שלופה מתערה להכות ארץ בשבט פיו.

ויען ויאמר לכל שריו ועבדיו הפרתמים היושבים ראשונה במלכותו: "הלא תדעו, הלא תשמעו, כי הנה עם בני ישראל אשר בירושלים גוי עז פנים, ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים אשר גאון וגובה להם האומרים: ידנו רמה. ותמיד כל הימים מקווים שברון המלכים לאמור, כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים וזרח בחושך אור לישרים ולכל בני ישראל יהיה אור במושבותם. ולי אני המלך אין שווה להניחם. ועתה קומו ונ‏קומה עליהם למלחמה. לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד. הבה נתחכמה לו לבטל מהם את השבת ומילה וראש חודש!"

וייטב הדבר בעיני שריו ועבדיו לעשות כדבר המלך.

בעת ההיא שלח את ניקנור משנהו בחיל גדול ועם רב. ויבוא ירושלים ויצר עליה בקול ענות וחירופים לחרף מערכות אלוהים. ויהרוג בה הרג רב. ובת היתה לו למתתיה בן יוחנן כהן גדול, שאין כיופיה בעולם, ומקודשת לאחד מבני חשמונאי. ובא אחד מן היונים ותפסה בבלוריתה והציע ספר תורה תחתיה ובא עליה בפני ארוסה. ולהעלות חימה ולנקום נקם בנו במה בבית המקדש וישחטו דבר אחר ויביאו את דמו אל עזרת הקודש.

ורוח יי לבשה את יוחנן בן מתתיה ויקנא קנאת יי צבאות ויחמול‏ על עם הקודש שׂה פזורה ישראל. וילבש בגדי נקם לנקום נקמת בני ישראל מאת היונים. וייועץ בלבו ויעש לו חרב קטנה ויחגור אותה תחת מעילו ויצא לרחוב העיר ויבוא עד לפני שער המלך. ויקרא לשוערים ויאמר אליהם: "אני יוחנן בן מתתיה הנני בא לבוא לפני אדוניכם!"

ויאמרו נערי המלך אל המלך: "הנה יוחנן הכהן הגדול עומד בחצר."

ויאמר המלך: "יבוא!"

ויבוא יוחנן לפני המלך.

ויאמר לו ניקנור: "מדוע אתה עובר את מצות המלך ואינן חפץ בשלום מלכותו? הלא ידעת אם לא שמעת, כי יש לאל ידי בכוח גבורת חילותי לעשות עמכם רע, עד בלתי השאיר לכם שריד ופליט, כי עתה גם אותך ואותם שרפתי כקש לפני רוח. ומי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי, כי יציל יי את ירושלים מידי?"

ויען יוחנן למלך לאמור: "עתה באתי אליך, את כל אשר תחפוץ אעשה, לא אסור ממצוותיך ימין ושמאל."

ויאמר לו המלך: "במה ייודע איפוא כי אתה סר אל משמעתי? הלא כאשר חקרב אל המזבח ועשית את חטאתך ואת עולתך בחלב ודם החזיר הזה. ותלבש לבוש-מלכות אשר לבש בו המלך ותרכב על מרכבת

המשנה אשר לי ואשר ניתן כתר מלכות בראשך!"

ויאמר יוחנן: "אנוכי אעשה כדברך, כאשר אדוני מצווה, רק אין דבר כי יגורתי מפני האף והחימה של בני ישראל. הן אזבח את תועבת יי על המזבח לעיניהם ולא יסקלוני? אך בזאת יאות לי לעשות כדברך, בהוציאך כל איש מלפניך, ואני ואתה ואין זולתנו, ואז אעשה כדבר המלך, פן יודיעון הדבר אל עם בני ישראל."

וייטב הדבר בעיני המלך ויצו לאמור: "הוציאו כל איש מעלי!"

ויהי בלכתם, ויתפלל יוחנן לפני יי ויאמר: "יי אלהי ישראל, יושב הכרובים, אתה הוא האלהים לבדך לכל ממלכות הארץ, אתה עשית את השמים ואת הארץ. הטה יי אזנך ושמע, פקח יי עיניך וראה ושמע את דברי ניקנור משנה אנטיוכוס אשר שלחו לחרף מערכות אלהים חיים. אמנם יי, החריבו מלכי אשור את הגויים ואת ארצם ונתנו את אלהיהם באש, כי לא אלהים המה, כי אם מעשה ידי אדם עץ ואבן ויאבדום. ועתה יי אלהינו הושיענו נא מידו [תפילת יוחנן ער כאן על-פי תפילת חזקיה (מלכים ב' יט, טו-יט)]‏, פן ילך וישתבח ויתפאר בבית דגון אלהיו לאמור: אלהי נתנם בידי, וכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה."

וככלות עתרתו, חיזק ואימץ לבבו ויאמר: "יי אלהים, זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזאת האלהים, ואינקמה נקמת בבי ישראל!"

ויקרב יוחנן אליו ויתקע החרב בלבו. ויהי כאשר כרע, שם נפל שדוד את פני הקודש. וירע יוחנן תרועה גדולה ויערוך מלחמה בעמים ויהרוג בהם הרג רב, שבעה אלפים ושבע מאות ושניים ושבעים איש, מבלעדי העם אשר נהרגו איש בחרב רעהו.

ב

ויהי כאשר שמע אנטיוכוס, כי נהרג משנהו ניקנור, ויצר לו מאוד. וישלח ויקרא לכל שריו ועבדיו וגם למשנהו הגדול בגריס ויאמר אליהם: "האם בגוי הזה לא תתנקם נפשי, אשר השחיתו וחיבלו חילותי ויבוזו מחנותי ושרי? ועתה מה אנו מחשים? הבה נא נבוא עליהם למלחמה לבטל מהם את השבת וחודש ומילה, ומי האלהים אשר יציל אותם מידי?"

וישלח לבגריס בחיל גדול ועם רב. ויבוא לירושלים ויצר עליה. וימרו את אלהים עליון ויכעיסוהו בבמותם ובפסיליהם, יקניאוהו במזבח אלהים. ויעבירו קול במחנה מטעם המלך לאמור: "כל איש אשר ישמור את שבתות יי וחודש ומילה יומת!"

ורבים מבני ישראל בימים ההם מסרו נפשם בעבור כבוד המקום ברוך הוא ולא ביטלו ברית אבותם.

ואשה אחת מבני הלויים מלה את בנה לשמונה ימים בתופים ובמחולות. והיא עלתה על חומת ירושלים ובנה חתן דמים מהול בידה. ותען ותאמר לפני יי: " 'כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שיקרנו בבריתך. לא נסוג אחור לבנו ותם אשוּרנו מני ארחך.' [תהלים מד, יח-יט]".

והשליכה עצמה מעל החומה וימותו שניהם.

וכאלה רבים מבני ישראל כמוה היו עושים ולא שינו ברית אבותם ואת קדוש ישראל יעריצו. וקהל קדושים אמרו איש אל רעהו: "הנה דיבר המלך בחימה שפוכה לבטל ממנו את השבת. דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים? וכתוב בתורתנו: 'ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות' [שמות לד, כא] הלא טוב לחסות ביי ונשבות את שבתותינו! אם יחיינו נחיה, ימיתנו ומתנו."

וייועצו לשבות במערה אחת הם נשיהם וטפם.

וייאָמר למלך לאמור: "הנה אנשים באו הנה במערה אחת לשבות את שבתם."

וישלח המלך את חילותיו חלוצים לצבא וישבו על פי המערה ויקראו אליהם בדבר המלך לאמור: "מדוע מריתם את דת המלך? ועתה בואו נא וסורו נא אל משמעתו של המלך והצלתם את נפשותיכם ממוות."

ויענו כל העם יחדיו לאמור: "אשר דיבר יי נעשה ונשמע, אשר ציונו על הר סיני: 'ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות!‏' הלא טוב לנו מות ביד יי פה ולא נחלל את יום השבת חס ושלום."

וכאשר ראו כל אנשי הצבא, כי לא אבו הלוך בדתי מלכיהם, ויביאו עצים וישרפו על פי המערה, וימותו לפני יי כאלף איש ואשה.

ויהי כשמוע יוחנן בן מתתיה וארבעה אחיו את כל זאת, אזרו חיל בגבורתם ובעזרם ומגינם אביהם שבשמים, אשר בטחו בו, ויילחמו בעמים ויהרגו הרג רב אין חקר ואין מספר, לא נשאר בהם עד אחד, מלבד בגריס אשר נס אל אנטוכיא אל המלך, ועמו אנשים פליטי חרב מוכים ומעונים.

ג

ויען בגריס ויאמר לאנטיוכוס המלך: "הן אתה שמת טעם [ארמית: ציווי] לבטל מהם את השבת, ראש חודש ומילה. נבול תבול אתה וכל העם אשר ברגליך, אשר אם ילכו כל העמים וכל הלשונות, לא יוכלון לעמוד בפני חמשת בני מתתיה כהן גדול מאריות גברו ומנשרים קלו. ועתה, המלך, עצתי תיטב עליך ולא תילחם במתי מעט, פן נהיה לבוז ולקלס לעיני כל העמים, מלכי ארץ וכל לאומים. אם על המלך טוב, ייכתב ונשלוח ספרים בכל מדינות מלכותך, ויבואו כל שרי עם ועם ולא יישאר מהם עד אחד."

ויעש המלך כדבר בגריס, ויבואו מכל מדינות המלך שרי עם ועם עם אלפי רבבות חיילות חלוצי צבא. וכאשר ראה בגריס, כי כביר מצאה ידו וחיילים יגבר ורב מאד מחנהו אין חקר ואין מספר, קם שנית ויבוא ירושלים ויצר עליה. הוא החל לחרף מערכות אלהים חיים ומלך עולם, ובקע החומה וינתק וישבר במקדש שלוש עשרה פרצות. ויחשוב בלבו ויאמר: "הפעם הזאת לא יוכלו לי, כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי."

אלף ושמונים רבוא גייסות באו עם בגריס הרשע, ואמר לישראל: "שוטים אתם, שתעשו מלחמה עם חיילים שאין להם שיעור. אם תאמרו, אלהיכם יביא מבול, כבר נשבע שלא יביא מבול לעולם, ואם גבריאל יעמוד בנו וישרוף אותנו, כמו שעשה לסנחריב, הרי אנו סכים עצמנו בדם חזיר ובשכבת זרע של סוסים ולא יגעו בנו."

נשאו ישראל עיניהם למרום ויאמרו: "לא לנו יי, לא לנו כי לשמך תן כבוד, שלא יתבזה בגויים. עכשיו יאמרו: אין לאלהיהם עצה אחרת. ובך כתוב: 'גדול העצה ורב העליליה' [ירמיה לב, יט]'."

אמר הקדוש ברוך הוא: "חייכם מחשבתי גדולה משלכם, כי לא יטוש יי עמו ונחלתו לא יעזוב!"

באותה שעה היו ישראל מצפים להרי מזרח, אילו יבואו להם גויים פרסיים לעזרם. ואז חרה לו למתתיה כהן גדול ואמר לו לחשמונאי: "ולא כתוב: 'ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן יי יסור לבו. ברוך הגבר אשר יבטח ביי והיה י מבטחו'! [ירמיה יז, ה, ז]"

אמר לו: "יפה אמרת, אני ושבעה בני ואתה ושלושה בניך הם שנים עשר כנגד שנים עשר שבטי יה עדות לישראל. מובטח אני בהקדוש ברוך הוא, שיעשה לנו נסים ונפלאות."

ויצומו וילבשו שק ואפר לבקש רחמים מלפני אלהי השמים עזרם ומגינם של ישראל. וככלותם להתפלל קמו מכרוע על ברכם מלפני יי, עצמו עשתונותם, מנשרים קלו, מאריות גברו, ויילחמו בעמים ויהרגו בהם הרג רב.

באותה שעה תפס הקדוש ברוך הוא שבעים שרים של מעלה משרי אומות העולם ורצע אותם במרצע של אש ואמר: "הרגו איש את קרובו, ואם יימלט אחד מהם, נפשכם תחת נפשו!"

וכשהיו היונים מורים חצים וחרבות, באו המלאכים ונעצו אותם בלבם של היונים, 'חרבם תבוא בלבם וקשתותם תישברנה'! [תהלים לז, טו].

והיו בני חשמונאי רואים הנסים ואומרים: "יי יילחם לנו!"

וכל מלך ומלך מהמלכים שנהרג היו באים המלאכים ומבזבזים ממונו והטילוהו לבתיהם של ישראל, שהם לא היו יכולים ליטול את השלל מפני החללים. ואת חילותיהם – מהם שרפו בני ישראל ומהם דקרו בחרב ומהם תלו על העץ. ולבגריס הרשע שרפו אותו בית ישראל באש. ואז אנטיוכוס המלך, כאשר שמע, אשר נהרגו בגריס וכל שרי החיל אשר עמו, וינס למדינות הים. והיה כל מקום, אשר היה בא שמה, מורדים בו וקוראים אותו הבורח.

ד

ואחר כך באו בני חשמונאי לבית-המקדש ויבנו השברים הנשברים ויסגרו הפרצות ויטהרו את העזרה מן ההרוגים ומהטומאות. ויבקשו שמן-זית זך להדליק את המנורה ולא מצאו כי אם צלוחית אחת, אשר היתה חתומה בטבעת של כהן גדול, וידעו כי היה טהור. והיה בה כשיעור הדלקת יום אחד.

ואלהי השמים, אשר שיכן שמו שם, הניח ברכה בו, והיו מוצאים כל לילה ולילה אחר עריכת הנרות האסוך מלא שמן, והעלו הנרות ממנו שמונה ימים.

ועל הצלתם ונס האסוך ההוא קיבלו וקיימו היהודים עליהם ועל זרעם להיות עושים את שמונה ימי חנוכה בהלל ובהודאות בכל שנה ושנה וזכרם לא יסוף מזרעם.

ברוך הרב את ריבנו ונוקם את נקמתנו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו! ברוך האל המושיע!

מקורות

(א, קצז-רא). חמדת הימים ב, 55; מדרש אחר לחנוכה (בית-המדרש א, 141-137; אוצר מדרשים, 192-190); פתשגן הכתב למגילת אנטיוכוס. – צפונות, קכח.

מלות מפתח

לסיפור הבא

לסיפור הקודם