|
Por la calle de su dama se pasea el moro Saidi
Aguardando que sea hora que se asome para hablarle
Vio una linda al balcón más linda que cuando sale
La luna en su oscura noche el sol en sus tempestades
Llegose Saidi diciendo bella mora Dios te guarde
De las moras sois más bella que cuantas hay en el valle
Dímelo tú Saida hermosa dímelo tú y no me engañes
Si es verdad lo que han dicho tus criados a mis pajes
Dicen que quieres dejarme porque pretendes casarte
Con un moro que ha venido de las tierras de tu padre
Con un moro feo y tonto indigno de un bien muy grande
Dímelo tú Saida hermosa dímelo tú y no me engañes
Porque lo que más se guarda eso es lo que más se sabe
Mira que me encargo Saidi que no pases por mi calle
Ni hables con mis criados ni con mis cautivos trates
Ni preguntes con quién duermo ni quién viene a visitarme
Ni qué fiestas me dan gusto ni qué comidas me placen
Las trenzas de mi cabello que te puse en el turbante
No quiero que te la pongas ni tampoco que la guardes
Quiero que lo entiendas Saidi que lo entiendas tu desgracia trae (?)
No te faltará otra mora hermosa y de galantares
Que te quiera y tú la quieras pero que tú no la engañes
Cerró la dama el balcón y al Saidi dejó en la calle
Yo honrada en mi balcón y tú como el perro en la calle
Ya lloraba el moro Saidi que se quiere arreventare
Abrió la dama el balcón y al Saidi dejó a la calle
No lloréis tú Saidi hermoso no te quiero hacer el male
Tuya soy, tuya seré tuya digo y hoy quedarme
Otro día en la mañana las ricas bodas se hacen. |
בָּרְחוֹב אֲשֶׁר גְּבִרְתּוֹ בּוֹ דָּרָה, מוֹרוֹ סַיְּדִי מְהַלֵּךְ,
מְחַכֶּה הוּא כִּי תּוֹפִיעַ וְעִמָּהּ אָז יְדַבֵּר.
נִגְלְתָה לוֹ בַּמִּרְפֶּסֶת בַּת יָפָה, אֲשֶׁר תָּהֵל
כַּלְּבָנָה שָׁם בְּלֵיל אֹפֶל, אוֹ חַמָּה בְּיוֹם סוֹעֵר.
הִתְקָרֵב וְסָח הַסַיְּדִי: יִשְׁמְרֵךְ, יָפָה, הָאֵל,
מִן הַמוֹרִיּוֹת יָפִית אַתְּ, שֶׁהָעֵמֶק מְגַדֵּל.
סַיְּדִית כֹּה יָפָה, הַגִּידִי, אַל תּוֹנִי אוֹתִי כָּעֵת,
הַאֱמֶת הִיא מַה שֶׁסָּחוּ לִנְעָרַי עַבְדֵי בֵּיתֵךְ?
סָחוּ הֵם כִּי לְעָזְבֵנִי אַתְּ תֹּאבִי, וּלְהִנָּשֵׂא,
לְאֶחָד אֲשֶׁר הִגִּיעַ מִנִּי אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ,
מְכֹעָר וַחֲסַר דַּעַת, מְנֻוָּל, לֹא כְּעֶרְכֵּךְ?
סַיְּדִית כֹּה יָפָה, הַגִּידִי, אַל תּוֹנִי אוֹתִי כָּעֵת,
כִּי הַסּוֹד שֶׁיַּצְפִּינוּהוּ, מִתְגַּלֶּה הוּא חִישׁ מַהֵר.
-אֲיַעֵץ לְךָ הַסַיְּדִי, מֵרְחוֹבִי נָא הִתְרַחֵק,
מֵעַבְדֵי בֵּיתִי הַרְפֵּה נָא וְעִמָּם אַל תְּדַבֵּר,
אַל תִּשְׁאַל עִם מִי שָׁכַבְתִּי, וּמִי זֶה אֶצְלִי בִּקֵּר,
אֵיזֶה מִשְׁתָּאוֹת אָהַבְתִּי, מַטְעַמִּים שֶׁאֲבַכֵּר.
הַטּוּרְבָּן אֲשֶׁר כָּרַכְתִּי, בּוֹ מַחְלְפוֹתַי אֶתֵּן,
לֹא אֹבֶה כִּי בִּי תַּבִּיט עוֹד, עֲלֵיהֶן עוֹד תִּסְתַּכֵּל.
נָא הָבֵן אֶת זֹאת, הַסַיְּדִי, אֲסוֹנְךָ הוּא זֶה, הָבֵן.
לֹא תֶּחְסַר לְךָ עוֹד מוֹרִית, חִנָּנִית שֶׁתְּיַחֵל
לְאַהֲבָתְךָ, קָחֶהָ, אַךְ אוֹתָהּ אַל תְּרַמֶּה!
מִרְפַּסְתָּהּ סָגְרָה הַגְּבֶרֶת, בָּרְחוֹב, הַסַיְּדִי מִתְיַסֵּר.
-אֲנִי בְּמִרְפַּסְתִּי נִכְבֶּדֶת, אַתָּה כְּמוֹ כֶּלֶב מְשׁוֹטֵט.
מְמָרֵר בִּבְכִי הַסַיְּדִי, עוֹד מְעַט וְיִתְפּוֹצֵץ.
מִרְפַּסְתָּהּ פָּתְחָה הַגְּבֶרֶת, בָּרְחוֹב הַסַיְּדִי מְשׁוֹטֵט.
-אַל תִּבְכֶּה מָרָה הַסַיְּדִי, רַע, לְךָ לֹא אֲעוֹלֵל!
הֵן שֶׁלְּךָ אֲנִי לָנֶצַח, רַק שֶׁלְּךָ פֹּה אִוָּתֵר.
וּלְמָחָר עִם אוֹר הַבֹּקֶר, חַג כְּלוּלוֹת הוּחַג בִּפְאֵר. |