|
מלאכי בית אריה מנהל דו-שיח עם שירת
ההיכלות אבנר פרץ בַּר-יוֹחַאי
לִמְקוֹם אַבְנֵי-שַׁיִשׁ הִגַּעְתָּ
וּפְנֵי אַרְיֵה-לַיִשׁ גַּם גֻּלַּת כּוֹתֶרֶת עַל עַיִשׁ תָּשׁוּר וּמִי
יְשׁוּרֶֽךָ? שמעון
לביא, "בר-יוחאי נמשחת אשריך" ספרות
ההיכלות היא מפרקי הספרות והשירה המופלאים והמרטיטים ביצירה העברית לדורותיה.
ספרות עלומה זו כוללת כמה וכמה חיבורים העוסקים בחוויה המיסטית של יורדי
מרכבה, אלו בעלי הסוד, האמונים על הפרקטיקה של המסע המיסטי רב הסכנות,
שתכליתו לחזות פני מלך בהיכלו. בין
הגיבורים של ההרפתקה המיסטית הזו נמנים ר' עקיבא, ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול, נחוניה בן הקנה. כל אלה מהימנים ובקיאים בפרקטיקה של המסע
המיסטי, המוביל אותם דרך שישה היכלות אל ההיכל השביעי, שבו צופים פני מלך
בהיכלו. בתוך כך, הם נחשפים ומאזינים להמנונות הנעלים הנישאים בפי מלאכי עליון
ונושאים בעצמם המנונות המרוממים ומפארים את מלכו של עולם. ההמנונות הללו,
המשובצים בספרות ההיכלות, ראויים להימנות עם היפים והמרשימים שבפרקי השירה
העברית. אחד מהם, "האדרת והאמונה" אף זכה להיכלל במחזורי הימים
הנוראים ונאמר בבתי הכנסת ברטט של קדושה. ומכאן,
אל בן השיח עם שירת ההיכלות. מלאכי בית-אריה (יליד 1937), נודע בעולם כאחד
מגדולי הפאליאוגרפים העבריים וכחוקר הבולט ביותר של
כתבי יד עבריים מימי הביניים. הוא חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. אולם,
בית-אריה הינו, בנוסף על כך, גם משורר עברי ברוך כשרון. החל מסוף שנות החמישים, פרסם דברי שיר במוספי ספרות, ובכתבי עת
ספרותיים. בשנות השישים הופיעו שני ספרי שירה שלו. ספר שיריו הראשון,
"הרחובות האלה, ההרים ההם", נדפס בשנת 1963, בלוויית ציורים של רפי
לביא. בשנת 1967 יצא ספר שיריו "הרי ירושלים וכל היסורים", המוקדש לזכרו של אחיו, חגי, שנפטר בדמי ימיו
בשנת 1964. הספר מונה עשרה שירים גדולים מלווים ברישומים צבעוניים מאת מרים
בת-יוסף. הספר יצא בהוצאת תרשיש (ד"ר משה שפיצר) במהדורה ביבליופילית
מצומצמת בת 200 עותקים (שחלקם הגדול נמכר בחו"ל), ומשום כך, נודעו שיריו
למתי מספר בלבד, למרות ערכם הרב ואיכותם הספרותית. אחרי הופעת הספר הזה הוסיף מלאכי בית אריה לכתוב ולפרסם בשנתיים
הבאות עוד ששה שירים (אחד מהם נדפס אמנם רק ב-1985 אך נכתב ב-1969) וחדל, למרבה
הצער, מלשורר. שירו האחרון, שהתפרסם ב"משא" ב-7 בנובמבר 1969, קרוי
"השיר האחרון", ושמו מעיד על החלטתו של המשורר לחדול מלומר דברי שיר. שני השירים האחרונים במחזור "הרי ירושלים וכל היסורים" מגלים זיקה לספרות ההיכלות, ובהם, כפי שכתבתי
בכותרת מאמרי, מנהל מלאכי בית אריה דו-שיח עם שירת ההיכלות. הנה השיר התשיעי
במחזור השירים "הרי ירושלים וכל היסורים": מה לך,
את רואה שגשם מַה לָּךְ שֶׁאַתְּ בּוֹכָה, אַתְּ רוֹאָה
שֶׁגֶּשֶׁם. אֵיפֹה אֶצְבְּעוֹת אֱלֹהִים.
לָמָּה שְׁעָרִים לֹא נוֹשְׂאִים רָאשֵׁיהֶם. אֲבָל אַתְּ רוֹאָה
שֶׁגֶּשֶׁם. וְכָל הָרְחוֹבוֹת. בְּאֵין גֶּשֶׁם, מַה
נַעֲשֶׂה בְּאֵין גֶּשֶׁם. כַּאֲשֶׁר יִסְגֹּר
הַשֶּׁמֶשׁ. כַּאֲשֶׁר יִסְגֹּר הַשֶּׁמֶשׁ אֶשָּׂא אוֹתָךְ אֶל הֶהָרִים. סְלָעִים
גְּדוֹלִים יְצַנְּנוּ אֶת עֵינַיִךְ, וַאֲבָנִים
קְטַנּוֹת. מַה לְּךָ שֶׁאַתָּה מְרַנֵּן
וּפְעָמִים לְךָ שֶׁאַתָּה מְבֹהָל מַה לָּךְ שֶׁאַתְּ בּוֹכָה, אַתְּ רוֹאָה
שֶׁגֶּשֶׁם. לָצֵאת לָצֵאת,
הֵיכָן הַשְּׁעָרִים הֵיכָן פִּתְחֵי
עוֹלָם. אֶגְלֵי גֶּשֶׁם עַל מַחְלְפוֹת רֹאשֵׁךְ, מַה לָךְ, אַתְּ רוֹאָה שֶׁגֶּשֶׁם. בצבע
כחול הבלטתי את הקטעים העומדים בזיקה ישירה אל האמור בספרות ההיכלות, בשתי
הפסקות המובאות להלן: (1) מְבַטְּלֵי גְּזֵרָה, מְפֵרֵי
שְׁבוּעָה, מַעֲבִירֵי חֵמָה, מְשִׁיבֵי קִנְאָה, מַזְכִּירֵי אַהֲבָה, מְסַדְּרֵי
רֵעוּת לִפְנֵי הֲדַר-גְּאוֹן-הֵיכַל-נוֹרָא: מַה לָּכֶם שֶׁאַתֶּם נוֹרָאִים, וּפְעָמִים לָכֶם שֶׁאַתֶּם שְׂמֵחִים?
מַה לָכֶם שֶׁאַתֶּם מְרַנְּנִים, וּפְעָמִים לָכֶם
שֶׁאַתֶּם מְבֹהָלִים? אָמְרוּ: 'כְּשֶׁפְּנֵי גְּבוּרָה מַקְדִּירִין, עוֹמְדִין
אָנוּ בְּבֶהָלָה גְּדוֹלָה; וּכְשֶׁזָּהֳרֵי
שְׁכִינָה מְאִירִין, אָנוּ שְׂמֵחִים שִׂמְחָה רַבָּה!' היכלות רבתי פ"ח
א' (2) בְּשָׁעָה
שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹרֵד מִשְּׁמֵי
שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים מִתְּשַׁע
מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה רְקִיעִים וְיוֹשֵׁב
בָּעֲרָבוֹת עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ, מִיָּד
בַּת קוֹל אַחַת יוֹצֵאת בְּכָל
שַׁעֲרֵי רָקִיעַ וְרָקִיעַ וּבְכָל
שַׁעֲרֵי עֲרָבוֹת וְאוֹמֶרֶת: 'שְׂאוּ
שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד' וְהֵם
מְשִׁיבִים וְאוֹמְרִים: 'מִי
זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?' וְהִיא
מְשִׁיבָה וְאוֹמֶרֶת: 'ה'
עֱזוּז וְגִבּוֹר ה'
גִּבּוֹר מִלְחָמָה'. מסכת היכלות פ"ח
מלאכי בית
אריה אינו עוסק כאן במלאכת שיבוץ גרידא. מול יפעת התגלותו של הקב"ה
(הנשענת על פסוקי תהלים כ"ד, ז': "שאו שערים" וכו') בולט אצלו הסתר הפנים. מול האווירה המתפעמת שבקטעי
ההיכלות, המתנודדת בין בהלה גדולה לשמחה רבה נוכח פניה השונות של
ההתגלות האלוהית, נמצא אצלו ייאוש שקט. השיר כולו
הינו דו-שיח בין גבר לאשה, וניתן לעמוד מתוך קריאה בו
על התחלפות הדוברים. הגבר פונה אל האשה הבוכה ומנסה
לפייסה במלים: "מַה לָּךְ שֶׁאַתְּ בּוֹכָה,
אַתְּ רוֹאָה שֶׁגֶּשֶׁם". הפסוק הזה חוזר גם בשורה השלישית (בצורה
מקוצרת: "אֲבָל אַתְּ רוֹאָה שֶׁגֶּשֶׁם.")
בשורה
התשיעית ובסיום השיר (בוואריציה: מַה לָּךְ, אַתְּ רוֹאָה שֶׁגֶּשֶׁם). ניתן לומר כי
הגשם חולש על השיר כולו (ובעצם על כל מחזור השירים. הוא מופיע גם בשיר הראשון
במחזור, בשיר הרביעי, ובשיר העשירי, האחרון). הגשם נתפס כאן כגילוי של חסד, מעין
חסד מלמעלה. יש בו להרגיע ולהשרות פיוס (בשיר הרביעי במחזור מצאנו: "וְכֵן
גַּם גֶּשֶׁם זֶה מֵמֵס צִפִּיּוֹת / וְסוֹתֵר וּמְכַסֶּה וְסוֹתֵר
וּמְכַסֶּה"). אלא שהאשה הבוכייה אינה מתפייסת. היא קובלת: "אֵיפֹה אֶצְבְּעוֹת אֱלֹהִים.
לָמָּה שְׁעָרִים /לֹא נוֹשְׂאִים רָאשֵׁיהֶם". הכמיהה לזכות לחזות במחזה
שצופים בו יורדי מרכבה: הקב"ה "יוֹרֵד / מִשְּׁמֵי שָׁמַיִם
הָעֶלְיוֹנִים / מִתְּשַׁע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים
וַחֲמִשָּׁה רְקִיעִים / וְיוֹשֵׁב בָּעֲרָבוֹת עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ",
הכמיהה הזו נכזבת. שערים לא ישאו ראשיהם, ופתחי עולם
לא יינשאו, ולא ייגלה רוכב ערבות, שהוא לאמיתו של דבר
"רוכב עריף" - רוכב עננים. אולם העננים עצמם מרעיפים חסדם. ועל כן,
חוזר הגבר ומפייס את האשה במלים: "אֲבָל אַתְּ
רוֹאָה שֶׁגֶּשֶׁם. / וְכָל הָרְחוֹבוֹת". אך גם הגשם, הנושא עימו הבטחה של
חסד, גם הוא אינו מובטח ומתמיד. על כן שואלת
האשה, ונימת יאוש בקולה:
"בְּאֵין גֶּשֶׁם, מַה נַעֲשֶׂה בְּאֵין גֶּשֶׁם. / כַּאֲשֶׁר יִסְגֹּר הַשֶּׁמֶשׁ". והגבר המפייס עונה:
"כַּאֲשֶׁר יִסְגֹּר הַשֶּׁמֶשׁ / אֶשָּׂא
אוֹתָךְ אֶל הֶהָרִים. סְלָעִים גְּדוֹלִים / יְצַנְּנוּ אֶת עֵינַיִךְ,
וַאֲבָנִים קְטַנּוֹת". תנודת-המטוטלת שבין יאוש
לתקווה מוצאת ביטויה בדברי האשה אל הגבר: "מַה לְּךָ שֶׁאַתָּה מְרַנֵּן וּפְעָמִים לְךָ שֶׁאַתָּה מְבֹהָל". זהו ציטוט מדויק מהפניה אל המלאכים בפסקה
הראשונה המובאת לעיל מספרות ההיכלות. אלא שאין ביכולתו של הגבר לתלות את התנודות
בהלוך רוחו בהתחלפות פניה של ההתגלות האלוהית, שהרי אין הוא מיורדי מרכבה, ואינו
זוכה להתגלות. הוא רק חוזר באזניה על המלים המכשפות: "מַה לָּךְ שֶׁאַתְּ בּוֹכָה, אַתְּ רוֹאָה שֶׁגֶּשֶׁם", והאשה בשלה. שוב היא קובלת:
"הֵיכָן הַשְּׁעָרִים / הֵיכָן פִּתְחֵי עוֹלָם". את
בקשת השערים ניתן לראות לא רק בהקשר המלאכי, אלא גם בזיקה לתפילת נעילה של כיפור
(ר' גם מה שנאמר להלן לגבי השיר העשירי במחזור): פְּתַח
לָנוּ שַׁעַר בְּעֵת
נְעִילַת שַׁעַר כִּי פָּנָה
יוֹם הַיּוֹם
יִפְנֶה הַשֶּׁמֶשׁ
יָבוֹא וְיִפְנֶה נָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ ובכן,
גם החסד הזה, במידת אנוש, נשלל מן המבקש וכנראה אינו מושג. השיר
מסתיים בתיאור הנפלא שבפי הגבר: "אֶגְלֵי גֶּשֶׁם עַל מַחְלְפוֹת רֹאשֵׁךְ", ובווריאציה על אותה נימה מפוייסת
שבה החל: "מַה לָּךְ, אַתְּ רוֹאָה
שֶׁגֶּשֶׁם". ומכאן, לשירו השני של
מלאכי בית אריה החותם את המחזור. על פני עפר
זה, מתוקות מוּטָב לְהִשָּׁאֵר
כָּאן. מוּטָב לֹא לְנַסּוֹת כְּלָל. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יוּכַל גּוּפִי
לִסְבֹּל אֶת זִיו אֲוִיר
אַבְנֵי הַשַּׁיִשׁ הַטָּהוֹר. אַתָּה הֲרֵי יוֹדֵעַ יִצְרִי, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֶקְרָא מַיִם מַיִם אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא אֶקְרָא מַיִם מַיִם כַּאֲשֶׁר אֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַמֻּפְלָא שֶׁל אֶלֶף אֲלָפִים רִבֵּי רְבָבוֹת גַּלֵּי הַמַּיִם אַךְ אִם תַּמְתִּין מְעַט תִּרְאֶה אֵיךְ יֵעָצְרוּ עֲנָנִים וְיִפְרְקוּ אֶת
עָצְבָּם עָלֵינוּ. בְּטִפּוֹת
כְּבֵדוֹת וּמְתוּנוֹת. עַל פְּנֵי עָפָר זֶה, מְתוּקוֹת, עֲנָנִים כָּלִים,
כַּחֲלוֹם נָעוּף. המסע המיסטי
של יורדי המרכבה צופן בחובו גם סכנות לא-ישוערו, המאיימות על חייו של יורד
המרכבה ועל שלמות נפשו. ידוע מן התלמוד המעשה בארבעה שנכנסו לפרדס, ורק אחד, ר'
עקיבא, זכה להיכנס בשלום ולצאת בשלום, ואמנם, בהיכלות זוטרתי
מיוחסת לר' עקיבא האזהרה לתלמידיו: בהגיעכם למקום
אבני שיש, אל תאמרו 'מים, מים'. על רקע זה מתבארת הפסקה הבאה מספרות ההיכלות: הֵיכָל הַשִּׁשִּׁי
הָיָה נִרְאָה כְּמוֹ שֶׁטּוֹרְדִין בּוֹ מֵאָה אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים
רִבֵּי רְבָבוֹת גַּלֵּי יָם וְאֵין בּוֹ אֲפִלּוּ
טִפָּה אַחַת מַיִם וְאֵין בּוֹ אֶלָּא מִזִּיו אֲוִיר אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר שֶׁהָיוּ סְלוּלוֹת בַּהֵיכָל, שֶׁהָיָה זִיו נוֹרָא מִמַּיִם. ______ כַּסִּימָן הַזֶּה יִהְיֶה לְדוֹרוֹת שֶׁלֹּא יִתְעֶה אָדָם בְּפֶתַח הֵיכָל הַשִּׁשִּׁי וְיִרְאֶה זִיו אֲוִיר אֲבָנִים וְיִשְׁאַל וְיֹאמַר מַיִם הֵם, שֶׁלֹּא יָבִיא עַצְמוֹ לִידֵי סַכָּנָה היכלות זוטרתי הפעם, אין
הדובר בשירו של מלאכי בית אריה שרוי בהסתר פנים. אי יציאתו למסע המיסטי הינה
בחירה שלו: "מוּטָב לְהִשָּׁאֵר כָּאן. /מוּטָב
לֹא לְנַסּוֹת כְּלָל". והנימוק הוא הידיעה כי אין בכוחו לעמוד במסה הזו.
גופו לא יעמוד בה: "בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ
לֹא יוּכַל גּוּפִי לִסְבֹּל /אֶת זִיו אֲוִיר אַבְנֵי הַשַּׁיִשׁ
הַטָּהוֹר". המראה המופלא של זיו אבני השיש הטהור, שאליו נחשפים יורדי
מרכבה הוא מעל ליכולתו הגופנית. אך ההמשך מבהיר לנו כי לא בקושי גופני מדובר כאן,
אלא בהתנסות הנפשית שמפניה הזהיר ר' עקיבא את תלמידיו. בפרשנות לדברי ר' עקיבא
ניתן לומר כי הדובר בשיר נרתע מפני ההפשטה המיסטית הכרוכה במסע. הוא נאחז במוחש
ומעדיפו על פני החוויה המיסטית. הדובר
פונה אל הנמען, שהוא, לפי הנראה, אלוהיו, בפרפראזה על מילות הווידוי "אַתָּה הֲרֵי יוֹדֵעַ
יִצְרִי" (תהלים ק"ג י"ד "כי-הוא ידע
יצרנו זכור כי-עפר אנחנו"), אולם בראש ובראשונה משתקפת כאן, ובהמשך, אווירת
תפילות יום כיפור, כפי שהיא עולה מן התפילה הנודעת "ונתנה תוקף":
"... ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם". שימו לב להלוך הרוח כאן, הנבדל
מן השיר הקודם: אם זיהינו נכונה את הנמען, לא נֶתֶק מן ההוויה האלוהית לפנינו,
אלא פניה אליה ואמונה באמיתות המראה שמפניו משתמט הדובר. אפשרית, כמובן, גם
קריאה אחרת, לפיה הנמען הוא היצר: "אַתָּה הֲרֵי יוֹדֵעַ, יִצְרִי". בהמשך
מתחלף ה"אתה יודע" ב"אני יודע": "אֲנִי יוֹדֵעַ
שֶׁאֶקְרָא מַיִם מַיִם אֵיךְ / אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא
אֶקְרָא מַיִם מַיִם / כַּאֲשֶׁר אֶרְאֶה אֶת
הַמַּרְאֶה הַמֻּפְלָא שֶׁל אֶלֶף אֲלָפִים / רִבֵּי
רְבָבוֹת גַּלֵּי הַמַּיִם". אין הוא נוקב בשם הסכנה. הוא רק יודע כי היצר
ה"משוררי" שבו (כך אני מדמה לקרוא זאת) יגבר עליו והוא יתעלם מן ה"רציונל" שבאזהרת ר' עקיבא,
ויתמכר למראה המרהיב והמשכר. בחלקו
השני של השיר בא ה"פיצוי" על הוויתור, פיצוי שיש בו משום פיוס ונחמה:
"אַךְ
אִם תַּמְתִּין מְעַט (מיהו הנמען הפעם? האם פונה הדובר אל נפשו? אל יצרו? אל
אדם אחר?) / תִּרְאֶה אֵיךְ יֵעָצְרוּ עֲנָנִים / וְיִפְרְקוּ אֶת עָצְבָּם /
עָלֵינוּ". תחת המים שאינם מים, יבואו מי הגשם,
עצבם של עננים. המראה שאינו-ממידת-אנוש של "זִיו אֲוִיר אַבְנֵי הַשַּׁיִשׁ
הַטָּהוֹר" יתחלף במראה שגם הוא מרהיב ומעורר את הלב: "בְּטִפּוֹת כְּבֵדוֹת וּמְתוּנוֹת. עַל פְּנֵי / עָפָר זֶה,
מְתוּקוֹת, עֲנָנִים כָּלִים, כַּחֲלוֹם נָעוּף".
ושוב עולים בזכרוננו מילות תפילת "ונתנה
תוקף" בהמשך לקטע שצטטנו לעיל: אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ מָשׁוּל כַּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר כֶּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל וּכְצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלֶה וּכְרוּחַ נוֹשֶׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף. אין מידתנו
מידת מלאכים, ואף לא מידת יורדי מרכבה, בני חלוף אנחנו, כחלום נעוף. נמצא נחמה
בגשם היורד בטיפות כבדות ומתונות על פני עפר זה שאליו נשוב. |