|
לכבוד
פורים המחזה המוסיקלי אסתר מאת שלמה ראובן (מוסיקה: איזאק
ציון) תרגם מלאדינו לעברית אבנר פרץ אנו מביאים כאן את תרגום הנוסח המלא של
המחזה המוסיקלי "אסתר" מאת שלמה ראובן (שלוניקי 1912 – תל-אביב 1986).
המחזה המוסיקלי מבוסס על המחזה הקלסיצסטי
"אסתר" מאת ראסין. שנים מן השירים שבתרגום
להלן פורסמו בלוויית תווים ומבוא בספרה של שושנה וייך-שחק
"אין בואין סימן" שיצא לאור
לאחרונה. את הנוסח המלא בלאדינו בתעתיק לאותיות לאטיניות
ובלוויית תווים וקלטת ימצא המעוניין בספרן של תמר אלכסנדר ושושנה וייך-שחק "לעת כזאת", תג הוצאה לאור, תל
אביב, תשנ"ד. התרגום העברי המובא להלן הוא תרגום אמנותי חדש של המחזה. מ ע ר כ
ה ר א ש ו נ ה ת מ ו נ ה I (אסתר, לבדה) אסתר: הָהּ, עַד-כַּמָּה רוּחִי נִטְרֶדֶת אֶת לֵאָה אֵשֶׁת
אֱמוּנַי אֶל מָרְדְּכַי
דּוֹדִי שִׁגַּרְתִּי לַחְקֹר, לָדַעַת
מוֹצְאוֹתָיו. גְּרוֹנִי
נִשְׁנָק, אֲנִי רוֹעֶדֶת שָׁמְרֵהוּ,
אָנָּא, אֱלֹהַי! שְׁלוֹשָׁה יָמִים
תְּמִימִים סָפַרְתִּי וְהוּא עוֹד לֹא
הֶרְאָה פָּנָיו. (נכנסת לאה, נערתה של אסתר) ת מ ו נ
ה II (אסתר, לאה) לאה (נסערת): אסתר! באה אני מאצל מרדכי.
מצאתיו בהיכל, לבוש שק ואפר, נוגה, עורך תפילתו. אסתר: מה זה קרה? אמרי נא! מה אמר לך דודי? לאה: הרגעי נא, אסתר! מיד אספר לך הכל, סבלנות! המתנתי שיסיים את תפילתו ואז פניתי אליו
ודברתי עמו. שאלתיו מדוע לא בא זה שלשה ימים רצופים לארמון. במקום להשיבני הראני
צו חתום בטבעת המלך באמרו: קראי, קראי את הצו הזה האכזר! אנחנו, היהודים, כולנו
נאבד! אסתר: אלי! הדם קופא בעורקי! אך המשיכי, ספרי נא! מה אומר הצו? לאה: כי את היהודים כולם נגזר להשמיד, להרוג
ולאבד. כלנו נמסרנו ביד המן. כבר הושחזו הסכינים!
ובשלשה עשר לחודש אדר לא יוותר יהודי חי ולו גם אחד. על כולם, כולם, נגזר המוות.
אסתר: הו אלי! אתה הרואה ללב ויודע כל, אמור לי! הזנחת את בית יעקב? מקהלה: אֵלִי, מַדּוּעַ
תִּזְנְחֵנוּ? לְשַׁוְעָתֵנוּ הַאֲזֵן! אֵל-חַי, מַהֵר
לְהוֹשִׁיעֵנוּ, עַל אֲמָתְךָ חִישׁ
תְּגוֹנֵן. הָמָן הָרַע
הַזֶּה, בֶּן רֶשַׁע, לְבוֹא קִצֵּנוּ מְיַחֵל - הַבְמוֹת עַמְּךָ
תִּרְאֶה, בְּלִי יֶשַׁע? הֲבָא הַקֵּץ עַל
יִשְׂרָאֵל? אֵלִי, מַדּוּעַ
תִּזְנְחֵנוּ? לְשַׁוְעָתֵנוּ הַאֲזֵן! אֵל-חַי, מַהֵר
לְהוֹשִׁיעֵנוּ, עַל אֻמָּתְךָ
חִישׁ תְּגוֹנֵן. אסתר: שָׁם מָרְדְּכַי בְּשַׂק וְאֵפֶר זוֹעֵק מָרָה וְנֶאֱנָח. לאה: בִּלְבָבוֹ מַכְאוֹב וְשֶׁבֶר קוֹדֵר מִשְּׁחוֹר רֹאשׁוֹ יִשַׁח.
אסתר: אֵלִי, יְשׁוּעָתְךָ הַרְאֵנוּ מַהֵר לְהַצִּילֵנוּ, אֵל! לאה: בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנוּ כִּי בִּלְעָדֶיךָ אֵין גּוֹאֵל. מקהלה: הוֹשַׁע, הוֹשַׁע נָא אֶת עַמְּךָ מִצִּפָּרְנֵי אוֹיֵב נָבָל. הוֹשַׁע, הוֹשַׁע נָא מִמְּרֹומֶיךָ! מִי בִּלְתְּךָ, אֵלִי, יִגְאַל? אסתר: אך אמרי לי לאה! מה עוד אמר לך דודי? רצוני
לדעת! מה ניתן לעשות כדי לחלץ את עמנו האומלל מן הסכנה האורבת? לאה: ראשית לכל, צוני
מרדכי להגידך, כי תחדלי מן הבכי והיאוש. בך לבדך, כך
אמר, תלויות תקוותינו. אסתר: אך מהו שאוכל אני לעשות? לאה: הגיעה העת, כך אמר מרדכי, לגלות את אזן
המלך ולהודיעו מי את. לכי חפשי את אחשורוש ובקשי ממנו תשועה ליהודים! אסתר: אסתר: אהה! וכי אינך יודעת כי דתי המלכים
מגוננות עליהם מכל האדם? ספונים לפני ולפנים בארמונותיהם ישכנו בלי שתשזפם עין
נתיניהם. כל מי שימלאנו ליבו לבוא לפני המלך, אשר לא ייקרא, אחת דתו להמית! (ברגע זה
מופיע מרדכי בלבוש קרוע על סף הדלת ומספיק לשמוע את מילותיה האחרונות של אסתר.
הוא צועד לעבר המלכה ופונה אליה בזעם:) תמונה III
אסתר, לאה ומרדכי אסתר (מתרוממת): דודי! מרדכי: מה זאת? התראי בצרת עמך ובגזירות הנתכות עליו ותדאגי לחייך? אלהים
ידבר ואת תחרדי מפני אדם? אסתר, חייך אינם נתונים לך לבדך. הדם בעורקיך דם ישראל
הוא. ומי יודע אם לא לעת כזאת הגיעך אלהים למלכות
להושיע את עמו! אם התיר אלהים להמן
להגות מחשבת אבדן על היהודים רק משום שלא כרעתי ברך לפניו, אין זאת כי אם לנסותך! הן יש ביכלתו
להפר עצת גיבורים ביד חלשים, ולבתק את האזיקים החזקים מכל. אם החרש תחרישי בעת
הזאת, רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו! אסתר (צונחת על כסאה יגעה ומותשת, אחר
שתיקה ארוכה): דודי, לו יהי כן! לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן.
התפללו יום ולילה וצומו עלי שלשת ימים. גם אני אצום כן ולמחרת, כאשר אבדתי אבדתי! אבוא אל המלך ואבקש מלפניו חן וחסד על היהודים. יהא
קרבני כפרה בעד עמי! מרדכי: האח, ילדתי! הלא כך ידעתיך מאז. הן חנכתי
אותך, הלא תזכרי, באהבה לעמך ויראה מפני אלהיך. לשוא חששתי כי בעלותך על כס המלוכה לצד אחשורוש תשכחי את
צור מחצבתך ודתך. לכי נא! ועזר ה'
ילווך! (מרדכי נושא את ידיו לברכה ויוצא. אסתר מלווה אותו
בעיניה) תמונה IV
אסתר ולאה אסתר (מתישבת
בכורסתה): כן!
יש ללכת, יהיה אשר יהיה! (קמה ונושאת תפילה:) הו אלהים! מלכי האחד, היה בעזרי! בודדה אני ואין לי מגן
מבלעדיך. הסכנה לנגדי, נגלית לעיני גדולה ומאיימת. בהיותי ילדה שמעתי את אבי
אומר כי אתה, אלי, בחרת בישראל מבין האומות. בחרת בעמנו מימי אבות ראשונים.
ועתה, עתה תתננו ביד עובדי אלילים המבקשים לסכור פיות
מהלליך, להפר הבטחתך ולהשחית נחלתך? ביד אלה המתאוים להשפיל תפארת מקדשך ומזבחך? לעוור עיני האומות,
להאדיר את הפסילים ולצוות לסגוד לנצח למלך בשר ודם? אל נא תתנם להגשים מזימתם
ויעלה לפניך זכרוננו. תן לי אלי את הכח ושים בפי מלים
בעמדי מול ליש! הטה ליבו לשנוא את אויבנו, למען ייספה עם כל בני עצתו.
הושיענו בידך הגדולה ועזרני! אלהי, אין לי מגן
מבלעדיך! הן אתה לי הכל! ידעת כי תועבה בעיני תפארת
רשעים! גם ידעת כי מאסתי באות המלכות הזה אשר ניתן על ראשי ביום חג. נמאס הוא
בעיני כסמרטוט מזוהם. גם יודע אתה מאוויי! הן מעודה לא ידעה שפחתך שמחה ואשר מאז
הובאה הלום כי אם בך, אלהי אברהם... אלהי עוזי, הקשיבה לקול אלה אשר תקוה
אחרת אין להם. חלצנו מידי רשעים וטול ממני את הפחד! ... (אסתר צונחת אל כורסתה, מתעלפת).
לאה: אסתר! מה זה קרה לך? אלי! חון נא בחסדך את מלכתי למען תשיג באמצעות המלך תשועה
ליהודים! אסתר (נעורה מעלפונה): כן, מחר אלך אל המלך ואומר לו
כי יהודיה אני, יהודיה בגופי ונשמתי. ציון האומללה, מה היה לתפארתך? התבל כולה העריצה
יפעתך, אך עתה הנך אבק פורח. מהודך והדרך לא נותר לנו
כי אם זכר! ציון, את שנשאת בשכבר הימים עד רקיע, שוקעת היום לתהומות. תדבק לשוני
לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש
שמחתי. לאה: אסתר! הניחי עתה להרהורים האלה המעציבים את
רוחך. מוטב כי תחשבי מה הולכת את לומר מחר לאחשורוש! הסכנה גדולה עד למאוד, הן
ידעת זאת, אסתר! אסתר: יודעת אני. הסכנה גדולה עד למאוד! לאה: אך אין להתקף משום כך במרך!
אלהי ישראל יהיה בעזרנו! הוא שעשה לנו נסים ונפלאות
לא ינטשנו גם הפעם,
כי בנו בחר מכל העמים. הן לא יניחנו למות. לאלהי הנצח
ראוי עם הנצח ועל כן, אסתר, שוב ושוב אומר לך: אומץ! מקהלה: עַל יִשְׂרָאֵל נִבְכֶּה אַחַי וְנִתְאַנֵּחַ לְבַל יֹאבַד
וּלְבַל מַטֵּהוּ יִשָּׁבֵר. נִשָּׂא עֵינֵינוּ
לֶהָרִים וּבְלֵב רוֹתֵחַ נִתְבַּע חַיִּים
וְחֶסֶד לְאֶסְתֵּר! אֲהָהּ, כֹּה
צְעִירָה, עַל אֵיזֶה פֶּשַׁע עָלַי דִּין
מָוֶת, אֱלֹהַי, אַתָּה גּוֹזֵר? חֹן אֶת עַמְּךָ
אֵלִי וְהַב לוֹ יֶשַׁע חֹן נָא אֵלִי אֶת
הַמַּלְכָּה אֶסְתֵּר! אֵל אֲבוֹתֵינוּ,
בִּמְלוֹא חֶלֶד מֶמְשַׁלְתֶּךָ, תֵּן לְשִׁמְךָ
כָּבוֹד וְנִצָּחוֹן. אַל נָא
תַּסְגִּיר הַיּוֹם תְּהִלָּתֶךָ לֵאלֹהֵי נֵכָר וֶאֱלִילֵי אֵין-אוֹן! אסתר: מָחָר אֵלֵךְ לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי
הַמֶּלֶךְ - וְאֶל חַסְדּוֹ וְרַחֲמָיו אֶפְנֶה. לאה: וּבִרְכָּתֵנוּ תְּלַוֵּךְ
בַּדֶּרֶךְ - שְׁלוֹשָׁה יָמִים נָצוּם וְנִתְעַנֶּה! אסתר: עַד אָז גַּם אָנֹכִי כְּמוֹכֶם אָצוּמָה
- וּבִלְבוּשׁ שַׂק וְאֵפֶר אֶתְלַבֵּשׁ וּבְשֵׁם הָאֵל הַמְּיֻחָד אָקוּמָה - וּמִן הַמֶּלֶךְ יֶשַׁע אֲבַקֵּשׁ! מקהלה: שְׁמַע תְּחִנָּתֵנוּ אֱלֹהַי רָקִיעַ וּלְשַׁוְעָתֵנוּ,אֱלֹהַי, תֵּאוֹת יְשׁוּעָתֵנוּ צַו
לַמֶּלֶךְ בְּמַפְגִּיעַ בִּזְכוּת אָבוֹת
הַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת. (4 פעמים) (סוף המערכה הראשונה) מערכה שניה (על הבמה אותה התפאורה. שפחותיה
של אסתר ישובות לארץ ונושאות תפילה) תמונה I אסתר אסתר (נכנסת לחדרה בפסיעות איטיות
כמתוך עייפות, דמותה שחוחה. מטילה עצמה על אחת הספות): אלהים!
איני יכולה עוד! אני כל כך נסערת ומה רבות הסכנות! אך יש להכין הכל. המלך יבוא לסעוד ויש לערוך היטב את השולחן. (פונה אל
המשרתות) ערכו את השולחן! את ארוחת הצהרים הזו אסעד שוב עם הוד רוממותו המלך!
(נכנסת לאה) תמונה II אסתר, לאה לאה (נכנסת, כולה נסערת): אסתר! שמעי נא! מרדכי שב עתה
לאחר שסובב את כל העיר! אסתר: אך מדוע? מה קורה כאן? לאה: במצוות המלך הרכיב המן את מרדכי על סוס
ברחובות שושן וקרא לפניו: "ככה יעשה לאיש
שהמלך חפץ ביקרו!" אסתר: אך כיצד זה? על מה הגדולה הזו? מה קורה כאן? לאה: הזוכרת את את הקשר אשר קשרו על חיי
המלך שני סריסיו בגתן ותרש? אסתר: כן, ודודי הוא אשר גלהו. לאה: ובכן! המעשה נכתב בספר הזכרונות
דברי הימים אשר למלך אחשורוש. והלילה נדדה שנת המלך. ביקש שיביאו ויקראו לפניו
מספר הזכרונות. קראו לפניו את המעשה הזה ואך עלה השחר
שלח לקרוא את ראש שריו ושאלו: "מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו?"
המן, אשר חשב בליבו כי אליו מתכוון המלך, ענה: איש אשר המלך חפץ ביקרו, יביאו
לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר ניתן כתר מלכות בראשו
והראשון לשרי המלך ירכיבהו על הסוס ויוליכהו ברחובות העיר ויקרא לפניו בקול
גדול: ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". מיד אמר המלך להמן: "מהר קח את הלבוש ואת הסוס ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך! אל תפל
דבר מכל אשר דברת!" וכך אמנם קרה המעשה. אסתר: גדולים נפלאות הבורא! המן החל ליפול, סר חינו מלפני המלך! לאה: אך אמרי לי, אסתר! מה עשית את? כיצד קיבל את פניך המלך? אסתר: הקשיבי! אני מיואשת. כשנכנסתי לארמון, קרא
המלך בכעס: "מיהו זה אשר מלאו ליבו להכנס לארמון
מבלי אשר צוויתי?" אולם משהכירני שאל מבלי שיפוג עדיין כל כעסו: "מה?
האת היא אסתר? אך מדוע באה את מבלי אשר נקראת?". אבל אלהים
הפך, בלי ספק, את כעסו לנועם. בראותו את חוורוני,
החליף המלך את נעימת קולו, ירד מבוהל מכסאו לקחני
בזרועותיו ואמר: "מה לך אסתר? אל נא תראי! הן אני כאח לך! לא תמותי! הצו
הזה לכולם הוא אך לא לך. קרבי נא, אם כן" והוא הושיט לי את שרביטו והוסיף:
"מה לך,אסתר המלכה? מה בקשתך, עד חצי המלכות, וינתן
לך". אז עניתי לו בקול רפה: "אם על המלך טוב, יבוא המלך והמן היום אל
המשתה אשר עשיתי לו". בעת המשתה שאלני שוב המלך: "מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש!" אני עניתי
לו: שאלתי ובקשתי, אם מצאתי חן בעיני המלך ואם על המלך טוב לתת את שאלתי יבוא
המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם ומחר אעשה כדבר המלך". ועתה אני ממתינה
שוב לבואם של המלך והמן. לאה: אומץ לב, אסתר! יש לשחק את המשחק עד תום.
היום חייבת את לגלות למלך את מולדתך ולהתחנן
לפניו כי יעביר את צו ההרג והשמד. אסתר: כן, סבורה אני כי עתה החל המן ליפול. אלהים יתנני לחן וחסד ויעלה בידי, כך אני חשה, להפיל את המן
מפלה שלמה. לאה: לִבִּי נֶעְגָּם וְחוֹשֵׁשׁ: אֶת נַפְשֵׁנוּ הָמָן מְבַקֵּשׁ! מקהלה: הוֹ, הֶרֶף יָדְךָ, שַׂר
נִקְלֶה, יִשְׂרָאֵל לֹא
יֹאבַד, לֹא יִכְלֶה! עֱנוּתֵנוּ יִרְאֶה אֵל
שַׁדַּי. יַהֲפֹךְ לֵב
הַמֶּלֶךְ אֲזַי. חָזָק! נָא, הוֹ,
עַם נֶאֱמָן, בְּטַח בְּאֵל
מֶלֶךְ רַחְמָן צְפֶה לַגּוֹאֵל
כִּי בָּא זְמַן! תּוֹרָתְךָ
בִּקֵּשׁ צָר לְהַשְׁמִיד וְעַמְּךָ עוֹד
מְעַט הֶאֱבִיד הוֹפַע נָא אֵלִי,
הִגָּלֵה - לֹא יֹאבַד
יִשְׂרָאֵל, לֹא יִכְלֶה! יְחִי יִשְׂרָאֵל
אַל יֹאבַד - יְרוֹמַם אֱלֹהָיו עֲדֵי עַד. נִפְצַח פֹּה
בְּשִׁיר תְּהִלּוֹת נוֹדֶה בִּרְנָנָה
וְגִילוֹת! תּוֹרָתְךָ
בִּקֵּשׁ צָר לְהַשְׁמִיד וְעַמְּךָ עוֹד
מְעַט הֶאֱבִיד הוֹפַע נָא אֵלִי,
הִגָּלֵה - לֹא יֹאבַד
יִשְׂרָאֵל, לֹא יִכְלֶה! אסתר: לאה, לכי עתה! המלך והמן עומדים להגיע! ואתן
צאו נא! המשיכו בצומכן ותעניתכן. (לאה והמשרתות יוצאות בברכן את
אסתר לשלום. שתים מן השפחות מעיפות עוד מבט על השולחן הערוך למשתה). תמונה III אסתר ואח"כ אחשורוש והמן אסתר (לבדה): אלי! אני רועדת! (נשמעות פסיעות). הנה הם באים. אומץ! אני חשה
בלבי רעננות וחיות לא תאמן. אדבר ולשוני לא תדבק אל חכי. המן יפול ועמי יוושע. אומץ! (מתרוממת ושרה בנשאה תפילה): אלי, אלי אל תעזבני. אחשורוש (נכנס עם המן, מתפלא בראותו את
אסתר מתפללת): אסתר! מה זאת? את מתפללת? אסתר (משתחווה לפני המלך במבוכה): הוד מלכותך! אין בכך דבר.
התפללתי כמנהגי בכל יום. אך הואילו נא לשבת, השולחן ערוך. (השלשה מתישבים, המלך במרכז בין המלכה והמן, ופניהם לקהל. המשרתים
מגישים. המן סועד בתיאבון רב. אסתר אינה טועמת כלל). אחשורוש (מתבונן באסתר כשהוא מתחיל
לסעוד):
אמרי לי אסתר, תחת איזה רקיע נולדת? מי האם אשר הביאה לעולם אוצר כמוך רב ערך?
דמותך זכה כמי הנחל ועיניך צופנות סוד עמוק של בנות המזרח. את המושלת בכל
ממלכותי הנך מלכת לבי ומלכת היופי. אמור נא המן האין היא יפה? המן: יפה ומסתורית, כן. מסתורית מעל הכל, משום שאין זה מובן כלל, בהנתן
לה כל אשר תוכל להתאוות לו אשה, להיות מולכת בארמונו
של גדול השליטים בתבל, היא כל העת עצובה ונעגמת. אחשורוש (בראותו כי אסתר אוכלת בלי
תאבון): אך
מדוע זה, אסתר, הזמנתיני למשתה ואת אינך טועמת! (אסתר ואחשורוש בדואט) אחשורוש: אֶסְתֵּר דְּמוּתֵךְ הַמַּזְהֶרֶת כַּשֶּׁמֶשׁ בִּמְלוֹא יִפְעָתָהּ. אסתר: מַה לִּי חֵן וְחָזוּת נֶהֱדֶרֶת אִם רוּחִי אֲחוּזַת בְּעָתָה? אחשורוש: עֵינַיִךְ, אֶסְתֵּר, הִרְהִיבוּנִי הִבְהִיקוּ כִּשְׁנֵי מְאוֹרוֹת. אסתר: בְּלִבִּי מַכְאוֹבִים יְיַסְּרוּנִי מֵעֵינַי הַדְּמָעוֹת נִגָּרוֹת. (שניהם ביחד) אחשורוש: סוֹבֶלֶת אַתְּ, מַדּוּעַ יָעִיק עָלַיִךְ כֹּה הַסֵּבֶל? מַפְצִיר אֲנִי בָּךְ אָנָּא: מִי, סַפְּרִי לִי, לָךְ הִכְאִיב? מַה הֶעָנָן, הַגִּידִי, יָטִיל עָלַיִךְ צֵל כְּמוֹ אֵבֶל? אֶסְתֵּר, מַה זֹּאת רוֹצָה אַתְּ? מַה תֹּאבִי, אִמְרִי בַּת זִיו! אסתר: כְּלָל לֹא תֵּדַע מַדּוּעַ יָעִיק עָלַי כָּל כָּךְ הַסֵּבֶל. אַפְצִיר בָּךְ: הַקְשֵׁב נָא, אֹמַר לָךְ מִי לִי הִכְאִיב. עָנָן כָּבֵד, רְאֵה נָא, מֵטִיל עָלַי צִלּוֹ כְּמוֹ אֵבֶל בַּקָּשָׁתִי לִשְׁטֹחַ, מוּל מַלְכִּי,
עַתָּה אַרְהִיב. (נכנסות הרקדניות ורוקדות ריקוד
אילם ועגום. לאחר צאתן מביט אחשורוש
באסתר בתשוקה גוברת ומשתומם לראות כי עודה עגומה). אחשורוש: מה
יהיה, אסתר? הגידי, הן בקשה היתה לך ממני. מה בקשתך,
עד חצי המלכות וינתן לך. אסתר (נאנחת): לא גדולה הבקשה אשר בפי. אך
מאחר שחייבת אני להסביר פשר אנחותי ואדוני המלך בקשני
לומר את דברי, הנה אם מצאתי חן בעיניך המלך ואם על המלך טוב, תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי כי נמכרנו אני ועמי להשמיד
להרוג ולאבד. אחשורוש: להרוג ולאבד? את? איזה
עם? ומהו המסתורין הזה? המן (בלחש): אני רועד! אסתר: לאסתר, אדוני, היה אב
יהודי והלא ידעת מהו הצו שהוצאת. המן: אלהי! אחשורוש: הה! איזו מכה! אסתר! את הנך בת לאב יהודי? את
הזכה, התמימות בהתגלמותה קבלת חייך ממקור כה עכור? אסתר: יכול אתה לדחות את תחינתי, אך הואל להקשיב לי
עד תום ומעל לכל, אל תניח להמן להפריעני.
אחשורוש: דברי! אסתר: היהודים האלה, הוד מלכותך, שבעיניך הם הפחותים
שבאדם, היו אי פעם אדונים למדינה עשירה ופורחת. עובדי האלהים,
שהוא מושל עליון בשמים ובארץ. לא טמאים הנם. שם אלהיהם
הוא ה' ופועל ידיו הוא העולם כולו. הוא השומע לאנחות הדל והבזוי ודן את כל החי
בדיני שויון וצדק וממרומי כסאו משפיל ומרים מלכים.
היהודים בקשו אי פעם לעזבו ופנו אל אלהים אחרים
ומתפארת ישראל נותר בקושי זכר. ועתה, אחד פרא שמוצאו בלתי ידוע, בא אל המקומות
האלה לזרוע פה שנאה לעם שעברו זוהר ומלא תפארת. והוא הינו שר בממלכתך, איש צר
ואויב לתפארתך! המן (קוטע את דברי אסתר): לתפארתך, אני? הכי היית מאמין
לכך, הוד מלכותך? אני שאין לי אל אחר אלא... אחשורוש: שתוק! עוד יש לך העוז
לפצות פה בלי שצווית? אסתר: אויבנו האכזר, הן פיו ענה בו הרגע. הוא, הוא
אשר הביאך לחתום על צו אשר ביום אחד ימלא ממלכתך בהרג שאין בו צדק. ומה יאמרו
הבריות עליך, רק משום שריקא נכרי אחד מבקש להשם את מדינותיך? אל תשכח נא, הוד
מלכותך, כי גם עתה בצוותך להשמיד ולאבד את היהודים, נושאים הינם תפילה לחייך. גם
זאת שומה עליך לזכור כי יהודי היה זה שחשף את מעשה הבגד בין סריסיך... אחשורוש: מרדכי? אסתר: כן, הוד מלכותך! הוא האחד אשר נותר ממשפחתנו.
אבי היה אחיו וצאצא, כמותנו אנו, מלכנו הראשון. ורק משום שמרדכי סרב לכרוע
ולהשתחוות לפני המן, חשב הלה, בראותו כי לא יוכל להמית את דודי לבדו, להשמיד
ולהרוג את היהודים כולם. אחשורוש:
נורא הדבר! הדם בעורקי רותח! שמים, האירו את עיני! מה עלי לעשות? (יוצא אל הגן) תמונה IV אסתר, המן המן (לאסתר): הוד מלכותך! הציליני! לא עליך חשבתי
רעה כשבקשתי את מות היהודים. לא ידעתי כי יהודיה את! אסתר: מה חשיבות לכך אם יהודיה אני אם לאו? בקשת בלי
צדק אבדנם של אלפים רבים של אנשים חיים בשל חטאו של אדם אחד אשר סרב לכרוע
ולהשתחוות לפניך! המן: הוד מלכותך! עניינם של היהודים קדוש הוא
בעיני עתה! אמרי! מה מבקשת את ואעשה? איש לא יפיל שערה מראש יהודי ומי שיעשה כן
יומת. אסתר: עזבני, עלוב נפש! אין היהודים מקווים לדבר
מפרא שכמוך! אלהי הנקם והצדק נכון לשפטך וכבר גזר
דינך והרשיעך! (מתרוממת מכסאה ומשתרעת על
ספה). המן (מתרומם גם הוא): כן! האל הזה, מודה אני, אל
נורא הוא, אך האומנם ינטור בלי לסלוח? די! גאוותי
משפילה עצמה, אני מתחנן לפניך וכורע על ברכי. (המן כורע על ברכיו ושר:) המן: אֶסְתֵּר, רְאִי עַד מַה נִּדְכֵּיתִי!
חוּשִׁי, תְּנִי-נָא מִפְלָט לְחַיַּי! אֲהָהּ, מַלְכַּת הַחֵן הֻכֵּיתִי, לִפְנֵי חַסְדֵּךְ אֶכְרַע עַל בִּרְכַּי. אסתר: לֵךְ, לֵךְ עָלוּב, הֵן מִתְגַּמֶּדֶת כָּל נִקְמָתִי מוּל זְדוֹנְךָ. כְּשֶׁתִּקְוָתְךָ עַל כַּף
עוֹמֶדֶת, אֵין בִּי חֶמְלָה לַאֲסוֹנְךָ. המן: חֲנִינָה, אֶסְתֵּר, חֲנִינָה, חֲנִינָה, מַלְכָּה עֲדִינָה! אֶסְתֵּר: לִתְלִיָּה, הָמָן, לִתְלִיָּה סוֹף הָרָשָׁע לִמְחִיָּה! המן: אסתר! (4 פעמים) אסתר: די! (ברגע זה
נכנס המלך ובראותו את המן כורע ברך לפני המלכה, נמלא זעם. המן, בראותו את
אחשורוש ועיניו בוערות באש, נחרד) תמונה V אסתר, המן ואחשורוש (שירה ברקע) אחשורוש: מה
זאת, עלוב נפש? העוד לך העוז? הא, הא, הא, הא, הא, הא, הא!... זה רב מדי! בזה
הרגע קחוהו מכאן והוציאוהו... (המקהלה שרה בלי מילים את נעימת
השיר "שמע תחינתנו אלהי רקיע"). קול: גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב
על המלך, עומד בחצרו של המן לתלות עליו את מי שהציל ממות את המלך, את מי שגילה
את הקשר הנתעב של הסריסים המרושעים שנדונו דין צדק, הענשו
ואבדו חייהם... אחשורוש: (שירה ברקע) תלוהו
עליו! (שני חיילים ממשמר המלך באים ולוקחים את המן - המסך יורד)
סוף המערכה השניה מערכה III (על הבמה אותה התפאורה) תמונה I אסתר לאה והשפחות מקהלה: תְּהִלּוֹת לְשִׁמְךָ אָב רַחְמָן, אֱלֹהֵינוּ, עַל טוּבְךָ הַנָּאוֹר, עַל טוּבְךָ הַנָּאוֹר, כִּי הָאשֶׁר חָזַר, שׁוּב
מוֹלְכִים בְּקִרְבֵּנוּ הַזִּיו וְהָאוֹר, הַזִּיו וְהָאוֹר. אֶת שִׁמְךָ הַנִּקְדָּשׁ,
נְפָאֵר וּנְבָרֵכָה לִנְצָחִים, עֲדֵי עַד, לִנְצָחִים, עֲדֵי עַד וְנָשִׁיר, כֵּן נָשִׁיר בְּלִי מוֹרָא, לְפָנֶיךָ הָאֵל הַמְּיֻחָד. תּוֹדוֹת לָךְ, אֶסְתֵּר, נִתְלָה הָמָן אוֹיְבֵנוּ וְעַמֵּנוּ נִצַּל וְעַמֵּנוּ נִצַּל. תְּהִלָּה וְרֹב הוֹד לֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ - בִּמְרוֹמָיו יִתְהַלַּל, בִּמְרוֹמָיו יִתְהַלַּל! אֶת שִׁמְךָ הַנִּקְדָּשׁ,
נְפָאֵר וּנְבָרֵכָה לִנְצָחִים, עֲדֵי עַד, לִנְצָחִים, עֲדֵי עַד וְנָשִׁיר, כֵּן נָשִׁיר בְּלִי מוֹרָא, לְפָנֶיךָ הָאֵל הַמְּיֻחָד. (מרדכי נכנס
לטרקלינה של אסתר) תמונה II אסתר, לאה ומרדכי אסתר: דודי! מרדכי: יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם! בא אני לאחר שבחנתי
הכל. בחוצות מביע העם את שמחתו. לא היהודים לבדם, גם
בני עם פרס שמחים כי נפטרו מעולו של המן. ואני איני יכול לשכוח לרגע אותך ילדתי.
כה רכה וענוגה, אך נשמה גדולה לך, עמוקה
אמונתך ועוז רוחך – איש לא יכריענו. אסתר ילדתי, עם שלם נושע בזכותך. אמרי, לאה,
האין היא ראויה להערצה? (אסתר מרכינה ראשה) ראי עד מה היא זוהרת, עד מה נאוה
הינה בהרכינה ראשה, כאילו לא לה יאה התהילה להקרא
מושיעה. אך נניח לזאת. עת היא לשמוח! (מרדכי ולאה פונים לצאת. נכנס אחשורוש ומבחין במרדכי העושה דרכו
החוצה) תמונה III הקודמים ואחשורוש אחשורוש: מרדכי! השאר! מרדכי (קד קידה): הוד מלכותך! אחשורוש:
אתה, מרדכי, אשר הצלת חיי, דע לך כי לא אהיה עוד קרבן לעצת רשעים. נפקחו עיני
והפושע בא על ענשו. למן היום אנשא אותך ואכבדך להיות לי לשר למען תקרב אלי ותזכה
למעלה הראויה לך. הנה הענקתי לך את רכוש המן ותקפו. היהודים לא עוד נתונים יהיו
בעול רשע, כבד יכבדום ככבד בני פרס. הכל יראו את שם האלהים הנערץ על אסתר ועליך. מי יתן
ובית מקדשו יבנה מחדש ואדמותיכם תיושבנה! (עונד את טבעתו על אצבע מרדכי ויוצא). תמונה IV אסתר, מרדכי ולאה מרדכי: אין לאבד זמן! יש לבטל את צווי המן. יכתב מיד אל אחינו היהודים בכל מקומות מושבותם
להקהל ולעמוד על נפשם להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם. אסתר: ועשה את יום ארבעה עשר לחודש אדר משתה ושמחה
ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו. לאה: יום טוב ושמחה שלמה על הנס שעשה לנו האל
הגדול. יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. מקהלה: נָשִׁיר וִנְחוֹלֵלָה
הַיּוֹם כֻּלָּנוּ יוֹם חֵן
וְרַחֲמִים וְחֶסֶד וּתְשׁוּעָה אַל נָא תִּכְלֶה
לָעַד וְנֵצַח שִׂמְחָתֵנוּ תָּאִיר בְּתוֹךְ
לִבֵּנוּ כָּל רֶגַע וְשָׁעָה. נִחְיֶה יַחְדָּו
אַחַי, חַיֵּינוּ לֹא יֹאבְדוּ! נוֹדֶה לְאֵל
עֶלְיוֹן בְּרֶנֶן וְהַלֵּל. כִּי הוּא מֵעַל
מַשְׁגִּיחַ וְאֶת עַמּוֹ פּוֹקֵד הוּא בְּאַהֲבָה
מוֹשִׁיעַ וְאֵין בִּלְתּוֹ גּוֹאֵל. תְּהִלּוֹת לְשִׁמְךָ אָב רַחְמָן, אֱלֹהֵינוּ,
עַל טוּבְךָ
הַנָּאוֹר, עַל טוּבְךָ הַנָּאוֹר, כִּי הָאֹשֶׁר חָזַר, שׁוּב מוֹלְכִים בְּקִרְבֵּנוּ הַזִּיו וְהָאוֹר,
הַזִּיו וְהָאוֹר. אֶת שִׁמְךָ הַנִּקְדָּשׁ, נְפָאֵר וּנְבָרֵכָה לִנְצָחִים, עֲדֵי
עַד, לִנְצָחִים, עֲדֵי עַד וְנָשִׁיר, כֵּן
נָשִׁיר בְּלִי מוֹרָא, לְפָנֶיךָ הָאֵל הַמְּיֻחָד. תּוֹדוֹת לָךְ,
אֶסְתֵּר, נִתְלָה הָמָן אוֹיְבֵנוּ וְעַמֵּנוּ נִצַּל
וְעַמֵּנוּ נִצַּל. תְּהִלָּה וְרֹב הוֹד לֶאֱלֹהֵי
אֲבוֹתֵינוּ - בִּמְרוֹמָיו
יִתְהַלַּל, בִּמְרוֹמָיו יִתְהַלַּל! אֶת שִׁמְךָ הַנִּקְדָּשׁ, נְפָאֵר וּנְבָרֵכָה לִנְצָחִים, עֲדֵי
עַד, לִנְצָחִים, עֲדֵי עַד וְנָשִׁיר, כֵּן
נָשִׁיר בְּלִי מוֹרָא, לְפָנֶיךָ הָאֵל הַמְּיֻחָד. מרדכי: שירו! שירו! ביום זה בנותי.
חוללו, חוללו את מחול הישע! מה רבה תומתכן, כה רכות, על איזה עוון הייתן לוקות?
על איזה חטא, נגזרות יום אחד באבחת חרב? הללו לאל במרומים כי לא עזבנו, גם לא
יעזבנו לעד. בקשו נא עמי כי ישוב ויכונן על אדמתנו מקדם תהילת עם עולם! מקהלה: לַיְּשָׁרִים, אֱלֹהַּ / נִצָּחוֹן יַעַד אֶת הָרְשָׁעִים
הִכְנִיעַ / יְחִי טוּבוֹ לָעַד! גֵּאִים
הִשְׁפִּיל, הֵסִיר הוּא / מִמְּכוֹנָם מַהֵר בָּצַר לֹא
עֲזָבָנוּ / תחי נָא גַּם אֶסְתֵּר! יַחְדָּו נָשִׁיר כֻּלָּנוּ / נִרְקֹד וּנְחוֹלֵל הָמָן, עַל עֵץ
נִתְלָה הוּא / בָּא אוֹר לְיִשְׂרָאֵל. תָּשׁוּב צִיּוֹן
לִמְלֹךְ עוֹד / עַמָּהּ בִּמְלוֹא תָּקְפּוֹ הֵאִיר הִפְצִיעַ
שַׁחַר / לִגְאֻלָּתֵנוּ פֹּה! (פעמיים) הַנֵּס אֲשֶׁר
הֶרְאָנוּ / בְּרֹב חַסְדּוֹ הָאֵל מִדֵּי שָׁנָה יָחֹגָה / כָּל עַם יִשְׂרָאֵל וְזֶה אֲדָר
הַחֹדֶשׁ / עָלֵינוּ יַעֲבֹר בַּמְּחוֹלוֹת
מַחֲנַיִם / גִּילָה וְשִׁיר מִזְמוֹר. יַחְדָּו נָשִׁיר כֻּלָּנוּ / נִרְקֹד וּנְחוֹלֵל הָמָן, עַל עֵץ
נִתְלָה הוּא / בָּא אוֹר לְיִשְׂרָאֵל. תָּשׁוּב צִיּוֹן
לִמְלֹךְ עוֹד / עַמָּהּ בִּמְלוֹא תָּקְפּוֹ הֵאִיר הִפְצִיעַ
שַׁחַר / לִגְאֻלָּתֵנוּ פֹּה! (פעמיים) אסתר: נָשִׁיר! (פעמיים) מקהלה: נשירה! אסתר: נִרְקֹד! (פעמיים) מקהלה: נרקודה! ה ס ו ף תרגם אבנר
פרץ, כל הזכויות שמורות 2006 |