|
שואב המים עודו חי … (אטימולוגיה ספניולית למלה בלשון הדיבור של ילדי ירושלים) ד"ר אבנר פרץ חקר
האטימולוגיה (מוצא המילים) של מילים מלשון הדיבור היומיומית שלנו יש בו עניין לא
רק מן הבחינה הלשונית הטהורה, אלא גם מן הבחינה התרבותית-הסטורית
הכללית. הלשון שבפינו משקפת אמנם את ההווה שלנו שבו היא משמשת כלי ביטוי
ותקשורת, אך לעתים משוקעות בה תמונות חיים שחלפו ועברו מן העולם. אלה מוסיפות
להתקיים בלשון הדיבור תחת מסווה של ביטוי שגור שהדוברים אינם מודעים למקורו.
התחפושת היא מוצלחת במיוחד כאשר הביטוי
מקורו בלשון אחרת ובפי בדוברים השתבש מעט והריהו מצלצל באוזניהם כמלל חסר פשר. על מילה כזו
השאובה מאוצר המילים של ילדים קטנים בירושלים ברצוני ליחד את הדיבור. אחת מצורות
השעשוע שבה מענגים הגדולים את הפעוט היא הרכבתו על הגב. הקטן חובק את צוואר
המבוגר והלה סובב עימו בחדר כסבל הנושא שק על שכמו. ואמנם, מלווה המשחק בהכרזה
קולנית מפי ה"סבל": "שק קמח, שק קמח, מי רוצה לקנות שק קמח?"
ומשנעתר אחד מן הנוכחים ומסכים לקנות את הסחורה, פורק ה"סבל" את מטענו
האנושי אל זרועותיו של ה"קונה" לקול מצהלותיו של הקטן. עד כאן תמונת
הווי מוכרת וידועה בכל בית בישראל שיש בו פעוטות. הדימוי המלווה אותה – סבל הנושא שק קמח על שכמו – אינו חורג
מתמונות החיים המוכרות לנו. עדיין ניתן לראות בחוצות סבלים מאובקים נושאים
ופורקים שקי קמח ודרך נשיאת הפעוט בהחלט מזכירה זאת. המוזר הוא כי בירושלים
נתייחד ל"טכס" הזה גם כינוי אחר השגור בפי ילדים ומבוגרים: "אבי-יו-יו"
או "אבא-יו-יו". הפעוט פונה אל המבוגר ומבקש ממנו שיעשה לו
"אבא-יו-יו" והמבוגר מכריז בנגינה תוך כדי נשיאת הילד:
"אבא-יו-יו". מה פשר המלים
האלה? האינן יותר מאשר מלמול חסר פשר – חיקוי ללשון פעוטות? או אולי שילוב של המילה "אבא" עם
קריאות זירוז חסרות מובן "יו-יו"? אותנו, מכל מקום, לא סיפקו הפירושים
האלה. את הפירוש האטימולוגי המשכנע מצאנו במקום בלתי צפוי, בזיכרונותיו של יעקב
יהושע (אביו של הסופר אברהם ב. יהושע) שנדפסו בסדרת הספרים "ילדות בירושלים
הישנה". בכרך המוקדש לשכונות ירושלים כלול קטע זיכרונות על שכונת ימין משה
(קטע זה חזר ונדפס גם בקובץ מעיזבונו של יעקב יהושע, שיצא לאור אחר מותו תחת
השם: "ירושלים הישנה בעין ובלב"). בין היתר
מסופר שם על מצוקת המים שידעו תושבי ירושלים בראשית המאה העשרים. באותו זמן,
התקופה התורכית עות'מנית, לא היו עדיין מים זורמים
בירושלים והעיר כולה ניזונה ממי הבורות. משהתמשך הקיץ וכלו המים מן הבורות, היו
מגיעים שואבי המים הערבים המכונים בערבית "אסאקה"
(שקאים), על גבם נאדות מים שחורים מעור עיזים (ראה
איור) ובהם מים מתוקים, שאובים ממעיין עין איל לוזה
שבכפר השילוח, או מן הבורות הענקיים שבהר הבית. הם היו סובבים ברחובות השכונה
ומוכרים את המים לעקרות הבית. מחיר המים היה אז גרוש, גרוש ורבע לנאד מים ולעתים
הרקיע מחירם עד שני גרושים! בכניסתם לשכונה היו השואבים מכריזים על עצמם
בקולניות בתערובת של ערבית וספניולית (לאדינו) רצוצה בזו הלשון: "אוואה ייו, אסאקה, אוואה ייו, אסאקה" (Awa
yo Asaka). משהייתה קוראת להם אחת הנשים היו
נכנסים לחצר, גוחנים ויוצקים את המים מנאד העור היישר אל תוך ה"טינאז'ה" – כד החרס
הגדול שבפתח הבית. הקריאה "אוואה ייו" משמעה בניב הירושלמי של הלאדינו: אגואה ייו (Agua
yo),
כלומר: "אני מים". תמונת הווי
זו שליוותה את חיי היהודים בימין משה ובשכונות אחרות בירושלים בימי הקיץ
האחרונים, השפיעה גם על ילדים ומשחקיהם. יעקב יהושע מוסיף ומספר לנו
בזיכרונותיו, כי אחד מן המשחקים החביבים עליהם היה משחק ה"אסאקה".
נוטל הילד הגדול את אחיו הפעוט על שכמו,
כאילו היה נאד מים, סובב עימו בחדר ומכריז על סחורתו: "אוואה ייו, אסאקה, אוואה ייו, אסאקה". משנאות
אחד מבני המים לקנות, הוא מטה את הנאד – הילד הקטן
– ומטילו אל חיק הקונה. שואבי המים
כבר אינם סובבים ברחובותינו, מזה תשעים שנה. אנחנו המפונקים מקבלים את המים
היישר מן הברזים. תמונת ההווי הזו נמחקה אמנם מחיי היומיום שלנו, אך עקבותיה
נותרו בדרך פלא בעברית הירושלמית. ה"אוואה
ייו" הספניולי
שבפי שואבי המים הערבים התגלגל תוך שינוי קל וכפל לשון ל"אבא-יו-יו"
במשחקם של ילדים עבריים בימינו.
|
