|
הקדמותיו
של יעקב כולי ל'מעם לועז' בעברית ובלאדינו כמפתח
להבנת תכניתו ותפיסתו הרעיונית בכתיבת היצירה * ד"ר אבנר פרץ רבים
מפליגים בשבחי ה'מעם
לועז' וקושרים תהילות להוגה היצירה המונומנטלית הזו
ומחבר חלקיה הראשונים, ר' יעקב כולי. מוטב היה, ואולי הגיעה כבר העת, למעט במלל
השבחים, להקדיש תשומת לב ולהעמיק חקר בצפונות היצירה הזו, תכניתה ותבניתה, לשונה
וסגנונה. מתוך כך, נגיע אולי להערכה גבוהה עוד יותר של מפעל ייחודי זה, גבוהה
ממס השפתיים שאנו חולקים לו כעת. אפילו
בהגדרת טיבה של היצירה הזו התקשו חכמים: היה מי שכינה אותה, אנתולוגיה, ילקוט
(העשיר והרחב בין ילקוטי המדרשים), אנציקלופדיה מרהיבה של פרשנות, מדרש, מוסר,
הלכה ומנהג ובצדם ידיעות בהוויות עולם וטבע היקום. אלא שה'מעם לועז' איננו ילקוט מדרשים כפשוטו. החומר המדרשי משובץ ביצירה זו בתוך
יריעה רחבה הרבה יותר, שמטרותיה ותכליתה חורגות במידה ניכרת ממה שניתן ליחס
לספרות המדרש. זו גם אינה אנתולוגיה. ר' יעקב כולי אמנם מצטנע באומרו, שאין הוא מחדש מאומה משל עצמו. הוא אף טורח
להביא בשולי כל עמוד את מקורותיו, אך כבר הוכיחה עבודתו החלוצית של לואיס לנדאו,
כי בכל הנוגע לחומר המדרשי, מתגלה ר' יעקב כולי כמתווך ומעבד פעיל ביותר, המטביע
עליו את רוחו ומגמותיו החינוכיות. בדיקה זהירה של המרכיבים האחרים השזורים
ביצירה תגלה לדעתי תחולתה של גישה זו גם עליהם. ה'מעם
לועז' איננו גם בגדר אנציקלופדיה
במובן הפשוט. יש בו בלי ספק עושר אנציקלופדי, אך לא נמצא בו ערכים נפרדים ממויינים באורח כלשהו. כדי לעמוד
על תכניתה של היצירה כוונותיה ואפיה יש לפנות אל הקדמותיו של הוגה המפעל ר' יעקב
כולי. למרבה המזל, הותיר אחריו
המחבר שתי הקדמות, עברית וספניולית, המכוונות אל שני קהלי יעד שונים. להבדיל מהקדמות
אחרות הנהוגות בספרות התורנית בת הזמן, שהן עתירות מליצות אך דלות וצנומות בשר,
הקדמותיו של כולי פורשות לפנינו מצע רחב שממנו ניתן לעמוד היטב על תכניתו,
כוונותיו ויעדיו בכתיבת היצירה. אם נוסיף על כך את הידיעה הביוגרפית הרחבה,
יחסית ליוצרים אחרים בלאדינו, הנמצאת בידינו אודות מחברנו, יש לאל ידינו ללמוד
לא מעט על משמעותה של יצירה חשובה זו הפותחת את מה שמכונה לפעמים תור הזהב של היצירה בלאדינו במאה השמונה-עשרה. אתמקד
בהקדמה העברית של כולי, שמיעטו עד כה לעסוק בה. העברית הנמלצת המשובצת בשברי
פסוקים, ארמזים מקראיים ותלמודיים, עשויה להראות סתומה ומפותלת מדי בעיניו של
משכיל עברי בן זמננו, בעיקר אם נשווה אותה עם הלאדינו הגמישה והטבעית והסגנון
הבהיר והקולח של ההקדמה השניה, הספניולית, של
כולי. אולם כדאי הוא המאמץ המושקע בפענוח הלשון הנוטריקונית
של ההקדמה העברית, מפני שאין כמוהו להצביע על התעוזה האינטלקטואלית ועל היומרות
האדירות ששיקע המחבר ביצירתו. יעקב כולי
ניצב כאן כאיש ביניים בין קבוצת השיוך הטבעית שלו, האליטה הרבנית התורנית, לבין
המוני בית ישראל באימפריה העות'מאנית. בהקדמותיו מדבר כולי אל שני הקהלים האלה
בלשונם. ההפרש הקיים בין שתי הקבוצות האלה ברגיל, נהפך בראשית המאה השמונה-עשרה
לתהום פעורה. אם בעבר ניתן היה לדבר על רצף המחבר את שתי הקבוצות, רצף שלאורכו
ממוקמים אנשים יודעי ספר ולמדנים בדרגה זו או אחרת והמטשטש לא מעט את הניכור
שבין הקצוות, הרי שבתקופת הופעתו של ה'מעם לועז',
מתגלה קיטוב אמיתי. בקוטב אחד מצויה קבוצה מצומצמת של האליטה הרבנית, שחייה
האינטלקטואליים ממשיכים לפכות בנתיבים של עיון ולימוד בישיבות קטנות ויצירה
תורנית המופנית כולה פנימה אל תוך הקבוצה, ומנגד, מאסה עצומה של המוני ישראל
שהשפה העברית והארמית חתומות בפניהם (מעבר להכרת האותיות) ומשום כך, גם כל
היצירה העברית לדורותיה, לרבות מה שיוצרת האליטה הרבנית שבקרבם, היא כספר החתום.
הסכנה המרחפת על החברה היהודית באימפריה העות'מנית
היא של "קתוליזציה" של היהדות: ידיעת הדת,
התיאולוגיה ומערכת המצוות היא נחלתה הבלעדית של הנהגה דתית. להמון המאמינים אין
הכלים להכיר, ולו באורח מצומצם, באופן ישיר את דת אבותיהם, הנחותיה, מושגיה וצווּייה והם נאלצים להסתפק בפירורים משולחן הרבנים ולשקוע
בבערות דתית ובתחליפים של אמונות עממיות ומנהגים השייכים, במקרה הטוב, לשוליה של
דרך המלך הדתית. הביוגרפיה
האישית של ר' יעקב כולי מצביעה על כך שכולי נולד והוכשר במהלך חייו הצעירים
לתפוס מקום בפסגת האליטה התורנית, באותה קבוצה מצומצמת שניחנה לא רק ביכולת
הלימוד והעיון אלא ביכולת יצירה: הוספת נדבך נוסף של יצירה מקורית על יצירת
הדורות. ירושלים של שלהי המאה
הי"ז, מקום הולדתו של כולי, היא אולי פינה נידחת באימפריה העות'מנית, אך לא מבחינה רבנית. פעלו כאן לא מעט יוצרים
שעשו להם שם בספרות התורנית. הרב המג"ן (משה בר
יהונתן גלאנטי) ותלמידיו ר' ישראל יעקב חאג'יז, ר'
חזקיה די סילוה ור' אברהם
יצחקי. במותו של הרב המג"ן תפס את מקומו כראשון
לציון וכראש ישיבה גיסו ר' משה בן חביב. יעקב
כולי, היה נכדו של הרב משה בן חביב ולמד
תורה על ברכיו. התמחותו של רבי משה בן חביב היתה
בתחום הקשה של דיני אישות ובתוכו גם העניין הסבוך של עגונות. והוא הותיר אחריו במותו
(1696) כתבי יד אחדים בנושאים אלה בהם: 'גט פשוט', 'שמות בארץ', 'עזרת נשים'. ר' יעקב כולי קיבל עליו בבגרותו
בהיותו בצפת לההדיר, להגיה ולהוציא לאור את ספרי סבו. אם ניתן ליחס קבלת אחריות
זו לייחוס המשפחתי, הרי בא ההמשך ומלמדנו שמדובר בהרבה יותר מכך. בארץ ישראל אין
בנמצא דפוס, ור' יעקב כולי מגיע בשנת 1714
לקונסטנטינופול הבירה להדפיס את כתבי סבו, והוא אז עלם בן 25. בקושטא מתוודע
כולי לגדול הדור ר' יהודה רוזאניס, בעל 'משנה למלך'
על הרמב"ם, ונעשה לתלמידו המובהק. במות מהר"י
רוזאניס ב1727- מוטלת על כתפיו המשימה להוציא לאור את
כתבי רבו. ר' יעקב כולי משקיע בכך כשלוש שנות עבודה ובסופן מביא לדפוס את יצירתו
המונומנטלית של מהר"י
רוזאניס 'משנה למלך' ואת ספרו 'פרשת דרכים'. על ממדי
העבודה העצומה שהשקיע בכך מעידות הן הקדמתו של כולי ל'משנה
למלך' והן הערכתו של החיד"א (ר' חיים יוסף דוד
אזולאי), שאין כמוהו מומחה להעריך עבודה זו כערכה. וכך כותב החיד"א:
"והמסדר מהר"י כולי שיכל ידיו וניתח אותו
לנתחיו וסידר בסדר הרמב"ם והגדיל לעשות מלאכה וחכמה בסדר נאה". עבודתו
של כולי על ה'משנה למלך' הצריכה בקיאות עצומה
במקורות, עבודת נמלים ומשמעת עצמית עילאית. התוצאה הינה אחד מספרי ההלכה החשובים ביותר של הדור, שהוא לאמיתו של דבר בצורתו המונחת לעינינו פרי עבודה משותפת של
המחבר מהר"י רוזאניס
ושל תלמידו מהר"י כולי. כולי הוסיף על דברי רבו
את הגהותיו והערותיו שלו ואלה נדפסות מכאן ואילך כחלק מן החיבור הזה שהוא בגדר
נושא כלים ל'משנה תורה' של הרמב"ם. בעבודתו זו
השלים ר' יעקב כולי מעגל נוסף בדרך הכשרתו כתלמיד חכם יוצר ומחדש. עתה בהיותו בן
40, הוא נכנס אל המעגל השלישי בחייו שבו הוא אמור לטוות ולארוג את רקמת יצירתו
העצמית ולפלס דרכו כיוצר בזכות עצמו. בנקודה זו הוא מצויד היטב הן בידע ובקיאות
עצומה (העתידים להתגלות עד מהרה בחבורו), והן ביוקרה והערכה אליו, פרי הישגיו
המובהקים בעריכת כתבי זקנו ורבו. הציפייה, שניתן היה לתלות באדם כזה, הייתה כי
יתמסר לכתיבת חיבור תורני הממשיך את קו הדורות. במלים אחרות, לכתוב יצירה שתהיה
מכוונת כולה פנימה אל האליטה שאליה השתייך, אל חוג החכמים המסוגל לקרוא יצירה
כזו ולהעריכה כערכה. בנקודה זו בדיוק מתרחשת אצל כולי התפנית הגדולה, שהיא
מנקודת ההתייחסות של קבוצת השיוך שלו מהפכה של ממש. כולי מיטיב להבין כי בנקודת
הזמן שבה הוא ניצב עתה, המשכה ביצירה מסורתית, משוכללת ככל שתהא, בדרך האינרציה,
תהיה, לא רק בגדר דריכה במקום, אלא נסיגה של ממש. הוא בוחר בדרך אחרת לחלוטין,
המניבה את התכנית היומרנית של ה'מעם לועז'. המפנה
והמהפכה אינם מתמצים בהזדקקות לשפת העם, הלאדינו. בכך קדם לו כבר ר' אברהם אסא.
כולי מסב את פניו מקבוצת השיוך שלו ומפנה אותם אל המוני בני עמו השרויים בקוצר
יד וחסר עצום בתחום התורני והתרבותי הכללי. הסבת פנים כזו יכולה היתה להתפרש כמעין "בגידה" בקבוצת השיוך שלו
ובייעודו האינטלקטואלי, והייתה מצריכה אולי התנצלות כלשהי מצד המחבר. ההקדמה
העברית, המכוונת אמנם אל חבריו באליטה הלמדנית, מפתיעה ביותר בתוכנה וסגנונה.
כולי איננו בא כמתנצל. הבה נעיין
בפתיח להקדמה העברית. כולי פותח את הקדמתו במלים "אבוא בגבורות". מה
שעשוי להראות כמליצה גרידא, יתגלה בהמשך כמאפיין סגנוני של כל ההקדמה. זוהי הקדמה
רמב"מית מובהקת הנושאת עמה תעצומות כח ושכנוע פנימי עמוק ולא רפיסות של מתנצל ומהסס. "אלה
לחכמים יעלזו חסידים" אומר כולי בסמוך לכך, ובכך מציג את קהל היעד שאליו
מכוונת ההקדמה, אך מוסיף מיד "ורבים מעמי הארץ מתיהדים
והיו לאחדים וינחמו בית ישראל מקטן ועד גדול". פסוק זה מכיל בתמציתיות את
כוונת החיבור הזה, שאותה יגולל בדברים הבאים בהמשך ההקדמה, ויותר מכן ביצירה
עצמה. מדובר בכוונה יומרנית מאין כמוה: להשכיל את עמי הארץ עד שיהיו לאחדים עם
המשכילים והלמדנים! מכאן
ואילך, נפרשת לפנינו ההקדמה בעשר חטיבות, שכל אחת מהן פותחת במילה
"מעשה" ומסתיימת במילה "גדול", הנדפסות שתיהן בהבלטה
ורומזות לדברי הגמרא (קידושין מ): "גדול לימוד תורה שהלימוד מביא לידי
מעשה": שלוש החטיבות הראשונות כוללות
סקירה היסטורית, המתחילה במעשה בראשית ומסיימת בזמן הווה - זמנו של המחבר. החטיבה הרביעית פורשת את תכנית
ה"מעם לועז". החטיבה החמישית והשישית מוקדשות
להתפלמסות עם השגות אפשריות על מפעלו של המחבר. החטיבה השביעית מציגה את מקורות
היצירה. השמינית והתשיעית מוקדשות לנדיב
התומך ולעניין הצדקה. החטיבה העשירית, הסוגרת את ההקדמה,
מציגה את ייחוסו הרבני של המחבר. כל ההקדמה,
על עשר חטיבותיה, מכוונת בצורה תכליתית ביותר להצגת גישתו של המחבר ותומכת
יתדותיה במערכת טיעונים, הבאה לאשש גישה זו ולבצרה כנגד כל ערעור אפשרי. כפי
שציינתי כבר, שורה על ההקדמה הזו רוח הרמב"ם בהקדמתו ל'משנה
תורה', אעפ"י שאין הרמב"ם נזכר במפורש בהקדמה העברית אלא רק בהקדמה
בלאדינו. גם הרמב"ם בהקדמתו פורש לפנינו סקירה היסטורית ומצביע על שקיעה
ותשישות המשיג בדורו, שהביאוהו לחבר את חיבורו זה כדי שיוכל להחליף את ספרות
ההלכה לדורותיה למן התורה ועד ימיו באופן "שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר
בעולם בדין מדיני ישראל אלא יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור הגמרא
וכמו שפרשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם שחברו אחר הגמרא...." נעמוד עתה
על מבחר מצומצם מתוך ההקדמה המבליט במיוחד את גישת המחבר. בחטיבה
השלישית מתאר כולי את השקיעה הנוראה שהתחוללה בדורו: "וזאת התורה סוגרת
ומסוגרת וידל ישראל. חול יחול השולחן אין ערוך אליו.
והנה הלך דבש ואין משיב ידו אל פיו איזה מקום בינה יאמר נא ישראל". לאחר
שהכין את הקרקע הוא ניגש בחטיבה הרביעית לפרוש את תכניתו הנועזת בכתיבת היצירה.
מילות המפתח כאן הן "מאסף לכל המחנות". וזוהי הפסקה שבה משובצות מלות
המפתח האלה: "ויעירני לבי לאמור מה לך נרדם? קום עשה ספר מאסף לכל המחנות מתוקן ומסודר למען ישמעו ולמען ילמדו
בחגים ובשבתות ובכל מועדי בית ישראל". בנקודה זו,
עלינו להתעכב מעט, כדי להבין מה הגה הרב ברוחב דעתו. השקיעה הנוראה שתוארה
בחטיבה הקודמת הציבה בפניו משימה כמעט בלתי אפשרית. ההנחות הפוזיטיביות היחידות
שיכול היה להניח לגבי קהל היעד שלו הן שתים בלבד: ידיעת קרוא וכתוב של הכתב
העברי (וגם היא בעיקר נחלת הגברים) ושליטה טובה בשפתם, הלאדינו. מנקודת מוצא
מינימליסטית כזו, מבקש כולי "ליהד את עמי
הארץ" - לבער את הבערות ולהביא השכלה ודעת אלהים,
תורתו ומצוותיו בלב קוראיו. במאמר מוסגר ניתן לומר, כי את מה שביקש כולי להשיג
ביצירת יחיד מונומנטלית אחת, נוטלות היום עליהן מדינות ומשקיעות בכך
משאבים אדירים בכסף, ציוד, מבני חינוך, מורים ומערכות תומכות. יכול היה
כולי להגות תכנית נרחבה להרקת מיטב הספרות התורנית
ללאדינו. דא עקא, שמפעל כזה לא רק שהיה עניין לדורות,
גם תועלתו הייתה מוטלת בספק. לבני הדור כבר חסרה הייתה השגה והכרות עם הנחות
ומושגי היסוד העומדים בבסיסה של הספרות הזו ונוסחאותיה היו נותרות סתומות
וחתומות גם אם מתורגמות היו ללשון המדוברת. תחת זאת
מציב עצמו כולי בתפקיד המתווך והמחנך הגדול, באמצעותה של יצירה אחת, ספר שיהיה
"מאסף לכל המחנות", ויכיל את כל מה שנצרך לאדם מישראל כדי לסגור את
הפער האדיר שבינו לבין אוצרות הרוח של היהדות. רק מתוך הבנת גישה זו נוכל
להתבונן ביצירה ולבחון מהו האופן שבו עיבד כולי את המקורות ששיקע ביצירתו. דבר
אחד, מכל מקום, מבהירה הקדמתו העברית של כולי בצורה שאינה נתונה בספק: כולי אמנם
כותב בסגנון ובצורה המאפשרים לקרב גם לפשוטי עם את אוצרות הרוח של עם ישראל, אך
הוא אינו מתפשר ואינו פונה עורף ליעודו כיוצר תורני.
על כך מעידה החטיבה השביעית של הקדמתו העברית, המוכתרת בכותרת "מעשה
חכמים". באופן שאין לו כמעט תקדים במבואות של ספרי הלכה, במה שניתן לכנות
כמפגן כוח מרשים ומהמם, הולך כולי ומונה, אחד לאחד, לא פחות משמונים וחמישה שמות
של חיבורים, מהם כתבי יד וחיבורים נדירים, בכל מקצועות היהדות. אם נזכור כי גם
רשימה ארוכה זו מונה רק ארבעים אחוז מן המקורות שהשתמש בהם בפועל, וציינם בשולי הגליונות, נבין מה עצומה היתה
בקיאותו ומה גדול היה העמל ששיקע ביצירתו ואשר הניב כבר אחרי שנה אחת את הכרך
המרהיב של 'מעם לועז בראשית'. העולה מכאן
הוא, שבבואנו לבחון את הצלחת מפעלו של כולי, עלינו להציב מדדי הצלחה המכסים את
שני הפנים של היצירה הזו: הפן העממי והפן התורני האליטיסטי. הטבלה להלן מציגה
שישה מדדי הצלחה כאלה:
נתייחס להלן
למדדים האלה ונבחן אותם בעיקר נוכח קהל היעד של ההקדמה העברית שבה עסקנו: קהילת
הלומדים ותופסי התורה. * הדפסת היצירה - מהדורות ותפוצה גיאוגרפית ספר 'מעם
לועז בראשית' זוכה למהדורות והדפסות בצורה שאין לה כמעט אח ורע בלאדינו כשמדובר
ביצירה מקורית, להבדיל מסידורים, מחזורים וספרי שימוש אחרים. ואלה הן מהדורות
היצירה (כולן מצויות בספריית מכון מעלה אדומים): א. קושטאנדינה ת"צ -
1730 ב. קושטאנדינה תק"ח - 1748 ג. שאלוניקי תקנ"ו - 1796 ד. ליוורנו תקפ"ב - 1822 ה. אורטא קייואי (קושטאנדינה) תקפ"ג - 1823 ו. שאלוניקי תרכ"ג -
1863 ז. אזמיר תרכ"ד - 1864 ח. סאלוניקו תרכ"ח -
1868 ט. אזמיר תרל"ח - 1878 י. סאלוניקו תרנ"ז -
1897 העיון
ברשימה מלמדנו, כי הספר נדפס בארבעה ממרכזי הדפוס החשובים ביותר בעולם הספרדי:
קושטא, שלוניקי, אזמיר וליוורנו.
הדפסות כאלה הבטיחו תפוצה גיאוגרפית בכל הפזורה דוברת הלאדינו. ראויה לציון היא
מהדורת ליוורנו שיועדה להפצה בקרב דוברי חכיתיה בגיברלטר וצפון מרוקו. לשם כך נעשתה גם התאמה של
הלשון והכתיב להיגוייו של קהל היעד. כל זה מעיד, כי עלה ביד ה'מעם
לועז' לפרוץ את הגבולות ולפרוש השפעתו על פני כל התפוצות שניבי הספרדית-יהודית
היו שגורים בהן. מחצית ממהדורות הספר, חמש במספר, נדפסו בטווח 46 השנים (מתוך
167 השנים שבין הופעת המהדורה הראשונה והאחרונה) שבין 1822 ל-1868. יש בכך להעיד
כי תקופה זו, טרם בוא תור ההשכלה לאימפריה העות'מאנית, היא תקופת השיא לתפוצת היצירה
והשפעתה. עדות נוספת לכך היא העובדה שבתקופה הזו נדפסת היצירה בכל ארבעת מרכזי
הדפוס שמנינו. ההצלחה שמדובר בה, היא בקרב קהל היעד העממי הרחב. בכך התגשמה
תוחלתו של המחבר. מה באשר לאליטה הרבנית? הספר אינו זוכה לפירושים ולנושאי כלים
(על גליון הספר או בספרים נפרדים), כנהוג ביצירות
תשתית בעולם התורני. הוא גם אינו מתורגם לעברית (דבר שיכול היה להביאו להישג ידם
של למדנים שאין הלאדינו שגורה על פיהם), עד להופעת מהדורתו העברית של קרויזר-ירושלמי בשנות הששים של המאה העשרים. על כך מתווספים
הבטים שיידונו בסעיפים הבאים. אחרי תקופת השיא הזו זוכה הספר
להידפס עוד כעבור עשר שנים, ב-1878, ופעם אחרונה כעבור 19 שנים נוספות, ב-1897
(המהדורה הזו נקטעת אחרי הכרך הראשון - ספר בראשית). הוא אינו נדפס כלל במשך כל
המאה העשרים, למרות (ואולי בגלל) פריחת הדפוס בלאדינו בתקופה הזו. ההשכלה (גם אם
מצומצמת ביותר בחטיבות גדולות של הציבור הרחב) עושה את שלה. החברה
המסורתית-פטריארכאלית משנה את פניה. האדיקות הדתית מתרופפת. ליודעי קרוא וכתוב,
נמצא עתה חומר קריאה מגוון ומושך אחר, עיתונות ורומנים. גם חלקי ה'מעם לועז' על ישעיהו וכתובים, הנכתבים כבר ברוח משכילה,
שנדפסו בעשור האחרון של המאה הי"ט, אינם נדפסים עוד במאה העשרים. עדיין
מתקיימים איים של חברה שמרנית. מגיעות אלינו עדויות, אפילו מלפני שני דורות, על
בעלי בתים, או נשים, המתקבצים לשמוע קריאה ב'מעם
לועז' מפי החכם או אשה דעתנית, אך אלה אין בהם די
להצדיק הדפסה חוזרת של הספר. *
פורמאט ההדפסה ה'מעם לועז' על
התורה נדפס בכרכים גדולים (פוליו) במתכונת של מסכתות גמרא (לבד מן המהדורה
האחרונה שלוניקי, 1897). אין עוד ספר בלאדינו שזכה לטיפול מו"לי כזה! המתכונת
הזו הולמת את כוונתו מרחיקת הלכת של המחבר. ספרים במתכונת זו מיועדים לתפוס מקום
על מדף הספרים לצידם של חיבורים תורניים הנדפסים במתכונת דומה. * הסכמות כנהוג
בספרים תורניים, נדפסות גם בראשית ספרי ה'מעם לועז'
הסכמות של רבנים. מן הראוי לציין שר' יעקב כולי, בעצמו לא הדפיס הסכמות לספרו.
יתכן שיש לכך נגיעה לחטיבה השביעית, "מעשה חכמים" של הקדמתו העברית.
הוא חש בטוח בעצמו דיו בצעד מהפכני שחולל ולא נזקק להסכמות אחרים. מי שתר אחר
הסכמות לספרו של כולי הם המו"לים של מהדורות אחרות. ההסכמה החשובה ביותר
הנדפסת במהדורות 'מעם לועז בראשית' היא הסכמתו של ר' חיים פלאג'י
(1868-1788), רבה של אזמיר וממנהיגי הדור. הוא נתן
הסכמתו למהדורה הראשונה שנדפסה בעירו, תרכ"ד - 1864. ר' יצחק מאגריסו, ממשיכו של כולי, כבר נזקק להסכמות רבני קושטא
בבואו להדפיס את 'מעם לועז שמות' בתק"ו - 1746,
אך לא בכרכים הבאים על ויקרא ובמדבר. גם ר' יצחק שמריא
ארגואיטי אינו מדפיס הסכמות ל'מעם
לועז דברים ח"א'. * המשכת
מפעל כתיבת ה'מעם לועז' אחת ההוכחות הניכרות ביותר להצלחתו של ר'
יעקב כולי היא, שלמרות פטירתו של המחבר, בהיותו עוד בשלבים הראשוניים של מפעלו המונומנטלי,
קמו לו ממשיכים, ר' יצחק מאגריסו ור' יצחק
שמריא ארגואיטי. הם
המשיכו את מפעלו והשלימוהו, לפחות על התורה (חלקו השני של פרושו
של ארגואיטי על דברים אבד ואיננו, להוציא קונטרס
ראשון שהספיק להדפיס, אשר עותק נדיר שלו נמצא בספרית מכון מעלה אדומים). יש
לתלות זאת בלי ספק בהצלחת החלקים הראשונים שחיבר כולי ובהתקבלותם בעם ובעובדה
שהותיר אחריו תוכנית ומתכונת מגובשת שאיפשרה המשך
המפעל. *
ציטוט והתייחסות במקורות רבניים כפי שציינו
כבר, לא זכה ה'מעם לועז' לפירושים או למהדורות מלוות
בנושאי כלים ופירושים. אולם בכל האמור במדד המובהק השני להתקבלות היצירה בעולם
התורני, ציטוט והתייחסות במקורות הלכתיים שנכתבו אחריו, יש לכך ביטוי מסויים, בעיקר בספרות השו"ת. יש לציין כי בעקבות הופעת
המהדורה העברית של קרויזר-ירושלמי בשנות הששים של
המאה העשרים (החל מ1967-), נפתחה היצירה הזו גם בפני מי שאין הלאדינו שגורה על
פיו. בעקבות זאת אנו פוגשים את עקבות ה'מעם לועז'
ביצירות תורניות בנות זמננו. כך ב'מנחת יצחק' לר' יצחק יעקב וייס, שהיה רבה של העדה החרדית בירושלים.
ראויות לציון ההתייחסויות הרבות למעם לועז, חמש עשרה
במספר, המצויות בשני ספריו של הרב עובדיה יוסף, יביע אומר ויחווה דעה. להלן רשימת ההתייחסויות והציטוטים מן ה'מעם לועז' בספרות השו"ת:
אולם, יש
לתת את הדעת לכמה עובדות הקשורות לתופעה הזו. ראשית, ראויה לתשומת לב העובדה
שכמעט כל ההתייחסויות בספרות הרבנית (לפחות במה שעלה בידי לבדוק בפרוייקט השו"ת של בר-אילן), הן לחלקי ה'מעם לועז' על בראשית ושמות מאת ר' יעקב כולי. ממצא זה
מעורר את השאלה המרתקת כשלעצמה האם התרוממה עבודתם של מאגריסו
וארגואיטי מכל הבחינות למרומי הרף שהציב כולי? שאלה זו היא כבר עניין לחקר אחר, מעניין
כשלעצמו. שנית, להוציא התופעה המיוחדת במינה של כמות הציטוטים מצד הרב עובדיה
יוסף, הרי בדורות שקדמו לו, זוכה ר' יעקב כולי ל20- ציטוטים בספרות השו"ת,
אך רק 7 מהם (35%) מתוך ה'מעם לועז'. עבודתו התורנית
בשולי יצירת סבו ורבו, זוכה, אם כן,
להערכה והתייחסות הרבה יותר מיצירתו המקורית 'מעם לועז'. * התקבלות היצירה בקרב העם להיבט הזה
התייחסנו כבר בסעיף הראשון העוסק בהדפסת היצירה. סיכום המבוא שלי
עסק בהקדמתו העברית של יעקב כולי לספר 'מעם לועז'. מבלי משים, הציב ר' יעקב כולי
בהקדמתו זו, אמות מידה ברורות להערכת יצירתו בפרספקטיבת הזמן שחלף מאז חיבורה.
בחינת היצירה באמות מידה אלה מראה, כי תוחלתו של המחבר התגשמה רק בחלקה. אפשר
שחולשותיה המוּבְנות, פרי מגבלות התקופה, ומחסום השפה, היו בעוכריה ומנעו ממנה
להתקבל בעולם התורני כיצירה תורנית סמכותית הראויה לפרשנות ונושאי כלים
ולהסתמכות רחבה כמקור ייחוס לפסיקה הלכתית. עם זאת, אומצה היצירה, לפחות עד שלהי
המאה הי"ט, ע"י שדרות רחבות של העם באימפריה העות'מאנית ושמשה לו מקור
מרכזי להתוודעות לאוצר החכמה של עם ישראל. בנקודה הזו, לפחות, התגשמה תוחלתו של
המחבר. אי הדפסתה של היצירה במאה העשרים, מעידה כי עם בוא תור ההשכלה, תש כוחה
לדבר אל ליבם של המונים. * מבוסס על הרצאה שניתנה במארס 2000 במסגרת יום
עיון באוניברסיטת בר אילן. |