רפאל אלברטי (1999-1902)
הגוף הנטוש מִתּוֹךְ גּוּפִי אוֹתָךְ הֵקֵאתִי, אֲנִי, עִם גּוּשׁ פֶּחָם לוֹהֵט. – לְכִי לָךְ. שַׁחֲרִית. הָאוֹר גָּוַע בַּכִּכָּרוֹת וּבַבָּתִּים. גְּבָרִים וְגַם נָשִׁים אֵינָם עוֹד. – לְכִי לָךְ. נוֹתַר גּוּפִי רֵיקָן, שַׂק שָׁחֹר, בַּצֹּהַר. הָלַךְ. הָלַךְ לָשׁוּט בָּרְחוֹבוֹת. גּוּפִי צָעַד לוֹ לְבַדּוֹ.
Rafael Alberti (1902-1999)
El Cuerpo Deshabitado Yo te arrojé de mi cuerpo, yo, con un carbón ardiendo. –Vete. Madrugada. La luz, muerta en las esquinas y en las casas. Los hombres y las mujeres ya no estaban. –Vete. Quedó mi cuerpo vacío, negro saco, a la ventana. Se fue. Se fue, doblando las calles. Mi cuerpo anduvo, sin nadie.
מספרדית: אבנר פרץ
