פדריקו גרסיה לורקה (1936-1898)
קסידה אודות הבכי אֶת דַּלְתוֹת מִרְפַּסְתִּי סָגַרְתִּי לְבַל יַגִּיעֵנִי הַבֶּכִי אַךְ מֵעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַכֹּתֶל דָּבָר לֹא נִשְׁמָע אֶלָּא בֶּכִי. מַלְאָכִים חֲדֵלִים מִזֶּמֶר, כְּלָבִים חָדְלוּ מִנְּבֹחַ בְּכַפִּי כִּנּוֹרוֹת יֵשׁ אֶלֶף. אֲבָל כֶּלֶב עֲנָק הוּא הַבֶּכִי, מַלְאָךְ עֲנָקִי הוּא הַבֶּכִי, כִּנּוֹר עֲנָקִי הוּא הַבֶּכִי, הַדְּמָעוֹת מַחְנִיקוֹת אֶת הָרוּחַ, וְדָבָר לֹא נִשְׁמָע אֶלָּא בֶּכִי.
Federico Garcia Lorca (1898-1936)
Casida del llanto He cerrado mi balcón por que no quiero oír el llanto pero por detrás de los grises muros no se oye otra cosa que el llanto. Hay muy pocos ángeles que canten, hay muy pocos perros que ladren, mil violines caben en la palma de mi mano. Pero el llanto es un perro inmenso, el llanto es un ángel inmenso, el llanto es un violín inmenso, las lágrimas amordazan al viento, no se oye otra cosa que el llanto.
מספרדית: אבנר פרץ
