מרסלין דבורד-ואלמור (1859-1786)
מאוחר מדי דִּבֵּר הוּא אֵלַי. קָלִיל אוֹ זָהִיר, קוֹלוֹ אַכְזָרִי (לִי הָיָה כֹּה יַקִּיר) דְּבָרָיו הִגִּיעוּנִי בַּלָּאט כְּמוֹ מֵאוֹב: "אַתְּ הָאוֹהֶבֶת, חִדְלִי לֶאֱהֹב! אַל תֹּאהֲבִינִי, אִם לֵב לָךְ רָגִישׁ, שׁוּם אֹשֶׁר אַף פַּעַם אוֹתִי לֹא סוֹבֵב. מוּזָר אָנֹכִי וְאוּלַי לֹא גָּמִישׁ; אַהֲבָה תּוֹבְעָנִית הִיא, תֹּאבֶה מְלוֹא הַלֵּב, דְּמָעוֹת בָּהּ וְרֹגֶז – אוֹתָם אֲתַעֵב; מִכְּבָלֶיהָ אֶחְמֹק לֹא אָעֵז כְּלָל לִקְרֹב." כָּךְ דִּבֵּר זֶה הָאִישׁ שֶׁאוֹתִי כֹּה עִנֵּג ... בְּקוֹל שֶׁהָיָה לִבִּי לוֹ קֹדֶם עוֹרֵג עָנְתָה הִיא בְּקוֹל פָּחוֹת רַךְ, לֹא מֵאוֹב: "אַתָּה שֶׁאָהַבְתָּ, חֲדַל לֶאֱהֹב! חֲדַל! הַנֶּפֶשׁ זְקוּקָה לְאָחוֹת תְּאוֹמָה. גַּחְלִילִית גַּם אֶל נֹכַח הַפֶּרַח תַּזְהִיר: זוֹרַחַת, אַךְ אֵין לָהּ שַׁלְהֶבֶת חַמָּה; הַוֶּרֶד קָפוּא מוּל זִיוָהּ הַמֵּאִיר."
Marceline Desbordes-Valmore (1786-1859)
Trop tard Il a parlé. Prévoyante ou légère, Sa voix cruelle et qui m’était si chère A dit ces mots qui m’atteignaient tout bas: "Vous qui savez aimer, ne m’aimez pas! "Ne m’aimez pas si vous êtes sensible, "Jamais sur moi n’a plané le bonheur. "Je suis bizarre et peut-être inflexible; "L’amour veut trop : l’amour veut tout un coeur "Je hais ses pleurs, sa grâce ou sa colère; "Ses fers jamais n’entraveront mes pas." Il parle ainsi, celui qui m’a su plaire… Qu’un peu plus tôt cette voix qui m’éclaire N’a-t-elle dit, moins flatteuse et moins bas: "Vous qui savez aimer, ne m’aimez pas! "Ne m’aimez pas ! l’âme demande l’âme. "L’insecte ardent brille aussi près des fleurs: "Il éblouit, mais il n’a point de flamme; "La rose a froid sous ses froides lueurs.
מצרפתית: אבנר פרץ