רוזליאה דה קאסטרו (1885-1837)
[סתו] עֵת נִזְכֶּרֶת אֲנִי בְּמֶרְחֲבֵי הַיַּעַר יָם זָהֹב שֶׁל עָלִים קְמֵלִים אֲשֶׁר בַּסְּתָו מַשָּׁב גַּלִּי וָרַךְ מֵנִיעַ, עָגְמָה כֹּה עֲמֻקָּה נִשְׁמָתִי מְעִיבָה מְעִיקָה עַל חָזִי, עַד כִּי תּוֹהָה אֲנִי: מַדּוּעַ זִכָּרוֹן כֹּה עַקְשָׁנִי מִשְּׁמֵי מָרוֹם לִי הֶעֱנִיקוּ?
Rosalía de Castro (1837-1885)
Cuando recuerdo del ancho bosque el mar dorado de hojas marchitas que en el otoño agita el viento con soplo blando, tan honda angustia nubla mi alma, turba mi pecho, que me pregunto: "¿Por qué tan terca, tan fiel memoria me ha dado el cielo?"
מספרדית: אבנר פרץ
