מנואל אנטוניו פינה (2012-1943)
השיבה כְּמוֹ מִי שֶׁשָּׁב מֵאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת שֶׁמִּחוּץ לְעַצְמוֹ, וּמַגִּיעַ לְבַסּוֹף לַמָּקוֹם שֶׁהָיָה בּוֹ תָּמִיד וּמוֹצֵא אֶת הַכֹּל בִּמְקוֹמוֹ, הֶעָבָר בֶּעָבָר, הַהוֹוֶה בַּהוֹוֶה, כָּךְ גַּם מַגִּיעַ הַנּוֹסֵעַ לְגִיל מִתְקַדֵּם שֶׁבּוֹ מִתְלַכְּדִים לְאֶחָד הוּא וְהַדֶּרֶךְ. הוּא נִכְנָס בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֶל בֵּיתוֹ וְנִשְׁכָּב בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּמִטָּתוֹ. נוֹתָרִים מֵאָחוֹר נְמֵלִים, אִיִּים, זִכְרוֹנוֹת, עָרִים, וְעוֹנוֹת הַשָּׁנָה. וּכְמוֹ עַתָּה, לְבַסּוֹף, בָּא אֶל פִּיו לֶחֶם רִאשׁוֹן בְּלֹא טַעַם נִלְוֶה שֶׁל מִלִּים נָכְרִיּוֹת.
Manuel António Pina (1943-2012)
O regresso Como quem, vindo de países distantes fora de si, chega finalmente aonde sempre esteve e encontra tudo no seu lugar, o passado no passado, o presente no presente, assim chega o viajante à tardia idade em que se confundem ele e o caminho. Entra então pela primeira vez na sua casa e deita-se pela primeira vez na sua cama. Para trás ficaram portos, ilhas, lembranças, cidades, estações do ano. E come agora por fim um pão primeiro sem o sabor de palavras estrangeiras na boca.
מפורטוגלית: אבנר פרץ
