רוזליאה דה קאסטרו (1885-1837)
עם הולדת הצמח נולדתי עִם הֻלֶּדֶת הַצֶּמַח נוֹלַדְתִּי, בְּיֶרַח לִבְלוּב הַפְּרָחִים, בַּבֹּקֶר, עֵת שַׁחַר הִפְצִיעַ, בְּבֹקֶר אֶחָד שֶׁל אַפְּרִיל. עַל כֵּן קְרוּיָה אֲנִי רוֹזָה, זוֹ שֶׁחִיּוּכָהּ עַגְמוּמִי, אֶת הַכֹּל, בְּחוֹחֶיהָ דּוֹקֶרֶת, רַק לְךָ, לָהּ אֵין קוֹץ דּוֹקְרָנִי. כְּפוּי טוֹבָה, מֵאָז אֲהַבְתִּיךָ חָדַל הַכֹּל עֲבוּרִי, כִּי הַכֹּל עֲבוּרִי הָיִיתָ, הָיִיתָ חַיַּי וְהוֹדִי. מַה תִּתְלוֹנֵן, אִם כֵּן, מָאוּרוֹ, מַה תִּתְלוֹנֵן? אֱמֹר לִי. אֶת חַיַּי אֶתֵּן, הֵן יָדַעְתָּ, שֶׁתִּהְיֶה מְאֻשָּׁר, יַקִּירִי. מַסְמֵר קָשֶׁה בִּי נָעַצְתָּ, בְּזֶה גִּדּוּפְךָ מְרִירִי, בְּזוֹ דְּרִישָׁתְךָ הַמְּטֹרֶפֶת, לֹא אֵדַע מַה תֹּאבֶה מֵאִתִּי. נָתַתִּי כְּכָל שֶׁיָּכֹלְתִּי לְךָ, צַיְקָנִית שֶׁכְּמוֹתִי. אֶת לִבִּי הֲרֵינִי שׁוֹלַחַת עִם מַפְתֵּחַ אֶחָד יְחִידִי. דָּבָר אֵין לִי כְּלָל לְתִתּוֹ עוֹד וּלְךָ, לְבַקֵּשׁ מֵאִתִּי.
Rosalía de Castro (1837-1885)
Nasín cando as prantas nasen Nasín cando as prantas nasen, no mes das froles nasín, nunha alborada mainiña, nunha alborada de abril. Por eso me chaman Rosa, mais a do triste sorrir, con espiñas para todos, sin ningunha para ti. Desque te quixen, ingrato, todo acabou para min, que eras ti para min todo, miña groria e meu vivir. ¿De que, pois, te queixas, Mauro? ¿De que, pois, te queixas, di, cando sabes que morrera por te contemplar felís? Duro cravo me encravaches con ese teu maldesir, con ese teu pedir tolo que non sei que quer de min, pois dinche canto dar puden avariciosa de ti. O meu corasón che mando cunha chave para o abrir, nin eu teño máis que darche, nin ti máis que me pedir
תרגם מגלייגו: אבנר פרץ
