לואיס דה קמואנס (1580-1524)
אהבה, שֶׁתָּו בנפש להתוות נוהגת אַהֲבָה, שֶׁתָּו בַּנֶּפֶשׁ לְהַתְווֹת נוֹהֶגֶת, לִי פַּעַם הֶרְאֲתָה זִיקֵי אוֹר וּרְסִיסִים, מְקוֹם גְּבִישִׁי-הַטֹּהַר בּוֹ מִתְמוֹסְסִים בֵּינוֹת וְרָדִים מְלֵאֵי חִיּוּת בְּשַׁחֲרִית מֻשְׁלֶגֶת. וְהֶחָזוּת, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ תּוֹכָהּ הָיְתָה עוֹרֶגֶת, מִבְּלִי הָעֵז קַוּוֹת, כִּי הַנְּתִיבִים פְּרוּשִׂים, לְמַעְיָן אָז נֶהֶפְכָה שֶׁבְּמֵימָיו הַתּוֹסְסִים כָּל חֲרִיפוֹת הַדְּוַי וְהַכְּאֵב הָיְתָה מוּפֶגֶת. בְּפִי הָאַהֲבָה שְׁבוּעָה: אַוַּת לֵבָב בְּעֶדְנָתָהּ, תַּמְתִּיק הִיא כָּל מַחְשֶׁבֶת לַמַּאֲמִין שֶׁהָאֱמֶת נֵר לְרַגְלָיו. וּרְאֵה, אֵיךְ אַהֲבָה, דִּמְעוֹת חֶמְלָה דּוֹאֶבֶת, חִישׁ קַל תָּעִיר וּתְמַלֵּא עֵינָיו וְדִמְעוֹת אֹשֶׁר לְאֵין קֵץ, בּוֹ מְלַבֶּבֶת.
Luís de Camões (1524-1580)
Amor, que o gesto humano na alma escreve Amor, que o gesto humano na alma escreve, Vivas faíscas me mostrou um dia, Donde um puro cristal se derretia Por entre vivas rosas a alva neve. A vista, que em si mesma não se atreve, Por se certificar do que ali via, Foi convertida em fonte, que fazia A dor ao sofrimento doce e leve. Jura Amor, que brandura de vontade Causa o primeiro efeito; o pensamento Endoidece, se cuida que é verdade. Olhai como Amor gera, em um momento, De lágrimas de honesta piedade Lágrimas de imortal contentamento.
מפורטוגלית: אבנר פרץ
