לדף השער

לרשימת השירים


לקט תרגומים משירת העולם
אבנר פרץ

לשיר הבא

לשיר הקודם

שיר מספר

201


ויליאם אלינגהם (1889-1824)

הזקן המלוכלך

 

בְּבַיִת מְלֻכְלָךְ גָּר לוֹ אִישׁ מְלֻכְלָךְ

שֶׁלֹּא חָשַׁב אַף פַּעַם עַל סַבּוֹן אוֹ עַל פַּח.

אַרְבָּעִים שָׁנָה, כָּךְ הִצְהִירוּ שְׁכֵנָיו,

לֹא נֻקָּה כְּלָל הַבַּיִת לֹא תֻּקְּנוּ קִירוֹתָיו.

 

זֶה הָיָה כֹּה מֵבִישׁ, בִּרְחוֹב מְהֻגָּן,

כְּמוֹ כֶּתֶם שָׁחֹר עַל פִּנְקָס לְבַנְבַּן:

צִיּוּד הַחֲנוּת כְּעֶגְלַת-מֵת הִשְׁחִיר,

וְהָאֲחֻזָּה – מוּטָב לֹא לְהַזְכִּיר.

 

הַטִּיחַ בַּחוּץ מְנֻמָּר כִּתְמֵי רֶפֶשׁ,

זוֹלְגִים בַּסַּגְרִיר, מַשְׁחִירִים בְּיוֹם שֶׁמֶשׁ;

אַדְנֵי חַלּוֹנוֹת מְלֵאֵי טַחַב נִצְבָּר,

וְשִׁמְשׁוֹתֵיהֶם הִתְנַפְּצוּ זֶה מִכְּבָר.

 

עַל שֶׁלֶט הַפַּח לֹא נִתַּן כְּלָל לִקְרֹא,

מַה שֵּׁם הַסּוֹחֵר וּמַהוּת מִסְחָרוֹ;

אֲבָל, שֵׁם קֹרָא בְּפִי כֹּל לוֹ לָאִישׁ,

כִּנּוּהוּ הַכֹּל 'הַמְלֻכְלָךְ' הַמַּבְאִישׁ.

 

עַל כֻּרְסָא וּשְׁטִיחִים הָאָבָק מִתְגַּלְגֵּל,

הָעֵץ כְּבָר נִרְקַב וְחָלוּד הַבַּרְזֶל;

עַל פְּנֵי וִילוֹנוֹת עַכָּבִישׁ שָׁם חָגַג

כְּמוֹ בְּעֵדֶן פְּרָטִי מִמַּרְתֵּף וְעַד גַּג.

 

וּמוֹלֵךְ עַל הַכֹּל הַזָּקֵן הַמְלֻכְלָךְ,

עָסוּק וּמְזֹהָם וְאַף רֶגַע לֹא נָח;

טִנּוּף עַל יָדָיו, פַּרְצוּפוֹ מֵטִיל חִיל,

אַךְ הוּא, דָּבָר-זֶה, לֹא יַחְשֹׁב לְמַבְחִיל.

 

לְמִן קְצוֹת מִנְעָלָיו וְעַד לַקַּפְלֵט

כָּל בְּגָדָיו, לַטִּנֹּפֶת – מָשָׁל וּמוֹפֵת.

גּוֹבֵר הַלִּכְלוּךְ וְאֵינוֹ מִתְנַדֵּף

כִּי אִם מִתְרַבֶּה וְגָדֵל בַּהֶקֵּף.

 

גְּבִירוֹת הֲדוּרוֹת וְיָפוֹת, בִּקְרוֹנִית,

בָּאוֹת לַחֲנוּת לֹא לִקְנוֹת, לְהַבִּיט:

אַחַר כָּךְ מְסַפְּרוֹת, כִּי לַמְרוֹת הַמִּאוּס,

הָאִישׁ הַמְּלֻכְלָךְ בָּן נָהַג בְּנִימוּס.

 

אִם גַּם לְקוֹמָה בֵּי"ת תִּשְׁלַחְנָה מַבָּט

בְּעַד הַלִּכְלוּךְ, אֶל הַחֶדֶר בַּלָּאט,

יוּפְצוּ אָז בְּדָיוֹת וִיסֻפַּר אוֹדוֹתָיו –

אַף כִּי אִישׁ גַּם עַד חֹר הַמַּנְעוּל לֹא קָרַב.

 

בַּחֶדֶר הַלָּה - מֵ"ם שָׁנִים, בְּלִי שִׁנּוּי,

עָרוּךְ הַשֻּׁלְחָן, בְּרֹב טַעַם עָשׂוּי;

וְעֶלֶם צָעִיר וְהָדוּר, שָׂשׂ לִבּוֹ,

לַאֲהוּבָתוֹ מְחַכֶּה כִּי תָּבוֹא.

 

עָרוּךְ הַשֻּׁלְחָן בְּרֹב חֵן מְלַבֵּב,

קוֹרֵן שָׁם הַיַּיִן, הַזֵּר מְלַבְלֵב;

אַךְ לֹא גִּיל לַמְּאָרֵחַ, אָבְדָה תִּקְוָתוֹ:

יִוָּדַע מְהֵרָה כִּי גָּוְעָה יָפָתוֹ.

 

וּמֵאָז, מֵ"ם שָׁנִים, הַחֶדֶר חָתוּם,

לַמְּהוּמָה שֶׁבַּחוּץ הוּא חֵרֵשׁ וְאָטוּם.

הָאוֹרְחִים שֶׁצִּפָּה לְבוֹאָם בְּגִיל רַב

כְּרוּחוֹת רְפָאִים יִפְקְדוּהוּ עַכְשָׁו.

 

דֶּרֶךְ סֶדֶק בַּתְּרִיס קֶרֶן אוֹר מְאִירָה

כִּסְּאוֹת עֲרוּכִים, צַלָּחוֹת בְּשׁוּרָה:

אַךְ צֶאֱצָאֵי הַחֻלְדּוֹת שֶׁכִּלּוּ

הָאֹכֶל - מִזְּמַן מִן הַבַּיִת גָּלוּ.

 

גְּבִיעִים, צַלָּחוֹת, כְּבָר טָבְעוּ בָּאָבָק,

הַיַּיִן עָבֵשׁ, הַפְּרָחִים - אֵפֶר דַּק;

וּמִזֵּר צִבְעוֹנִי, שֶׁהֻנַּח כָּרָאוּי

מוּל אַחַד הַכִּסְּאוֹת, נוֹתַר סֶרֶט דָּהוּי.

 

תַּם סִפּוּר הַזָּקֵן, וְאֶל כָּל שֶׁהָלַךְ,

אֲקַוֶּה: כְּבָר אֵינֶנּוּ כָּל כָּךְ מְלֻכְלָךְ.

הֲנוּכַל, בְּלִי לִלְעֹג וּלְהוֹקִיעַ אוֹתוֹ,

לַחְשֹׁב עַל הָאִישׁ הַמְלֻכְלָךְ וּבֵיתוֹ?

William Allingham (1824–1889)

The Dirty Old Man

 

IN a dirty old house lived a Dirty Old Man;

Soap, towels, or brushes were not in his plan.

For forty long years, as the neighbors declared,

His house never once had been cleaned or repaired.

 

’T was a scandal and shame to the business-like street,

One terrible blot in a ledger so neat:

The shop full of hardware, but black as a hearse,

And the rest of the mansion a thousand times worse.

 

Outside, the old plaster, all spatter and stain,

Looked spotty in sunshine and streaky in rain;

The window-sills sprouted with mildewy grass,

And the panes from being broken were known to be glass.

 

On the rickety sign-board no learning could spell

The merchant who sold, or the goods he ’d to sell;

But for house and for man a new title took growth,

Like a fungus,—the Dirt gave its name to them both.

 

Within, there were carpets and cushions of dust,

The wood was half rot, and the metal half rust,

Old curtains, half cobwebs, hung grimly aloof;

’T was a Spiders’ Elysium from cellar to roof.

 

There, king of the spiders, the Dirty Old Man

Lives busy and dirty as ever he can;

With dirt on his fingers and dirt on his face,

For the Dirty Old Man thinks the dirt no disgrace.

 

From his wig to his shoes, from his coat to his shirt,

His clothes are a proverb, a marvel of dirt;

The dirt is pervading, unfading, exceeding,—

Yet the Dirty Old Man has both learning and breeding.

 

Fine dames from their carriages, noble and fair,

Have entered his shop, less to buy than to stare;

And have afterwards said, though the dirt was so frightful,

The Dirty Man’s manners were truly delightful.

 

Upstairs might they venture, in dirt and in gloom,

To peep at the door of the wonderful room

Such stories are told about, none of them true!—

The keyhole itself has no mortal seen through.

 

That room,—forty years since, folk settled and decked it.

The luncheon ’s prepared, and the guests are expected,

The handsome young host he is gallant and gay,

For his love and her friends will be with him to-day.

 

With solid and dainty the table is drest,

The wine beams its brightest, the flowers bloom their best;

Yet the host need not smile, and no guests will appear,

For his sweetheart is dead, as he shortly shall hear.

 

Full forty years since turned the key in that door.

’T is a room deaf and dumb mid the city’s uproar.

The guests, for whose joyance that table was spread,

May now enter as ghosts, for they ’re every one dead.

 

Through a chink in the shutter dim lights come and go;

The seats are in order, the dishes a-row:

But the luncheon was wealth to the rat and the mouse

Whose descendants have long left the Dirty Old House.

 

Cup and platter are masked in thick layers of dust;

The flowers fallen to powder, the wine swathed in crust;

A nosegay was laid before one special chair,

And the faded blue ribbon that bound it lies there.

 

The old man has played out his part in the scene.

Wherever he now is, I hope he ’s more clean.

Yet give we a thought free of scoffing or ban

To that Dirty Old House and that Dirty Old Man.

מאנגלית: אבנר פרץ

לשיר הבא

לשיר הקודם