אנטוניו מצ'אדוֹ (1939-1875)
השעון צלצל אחת הַשָּׁעוֹן צִלְצֵל אַחַת בְּתוֹךְ חַדְרִי. הָיָה זֶה לַיְלָה מָלֵא עֶצֶב. הַלְּבָנָה גֻּלְגֹּלֶת מַבְהִיקָה, כְּבָר נָטְתָה מִן הַזֶּנִיט, וּבַבְּרוֹשׁ אֲשֶׁר בַּגַּן, בְּאוֹר צוֹנֵן אֶת הַצַּמֶּרֶת הַנֻּקְשָׁה הִגִּיהָה. מִבַּעַד לְחַלּוֹן פָּתוּחַ לְמֶחֱצָה קָלְטוּ אָזְנַי יְלֵל מַתַּכְתִּי שֶׁל מוּזִיקָה מְרֻחֶקֶת. לַחַן נְכָאִים, מָזוּרְקָה נִשְׁכַּחַת, שֶׁבֵּין תְּמִימוּת וְלַעַג, נְשׁוּפָה רַע וְרַע מְנֻגֶּנֶת. וְחַשְׁתִּי אָז קֵהוּת חוּשִׁים בְּנִשְׁמָתִי, עֵת לֵב גַּם רֹאשׁ, מְפֹהֲקִים וְ... טוֹב יוֹתֵר אֲזַי הַמָּוֶת.
Antonio Machado (1875-1939)
Sonaba el reloj la una Sonaba el reloj la una dentro de mi cuarto. Era triste la noche. La luna, reluciente calavera, ya del cenit declinando, iba del ciprés del huerto fríamente iluminando el alto ramaje yerto. Por la entreabierta ventana llegaban a mis oídos metálicos alaridos de una música lejana. Una música tristona, una mazurca olvidada, entre inocente y burlona, mal tañida y mal soplada. Y yo sentí el estupor del alma cuando bosteza el corazón, la cabeza, y... morirse es lo mejor.
מספרדית: אבנר פרץ
